רגלים תשובנה לדעת רגבי גולן. עפר עם אספלט ואבן בזלת יחדיו יתערבו תחת לחץ רגלינו. דענה אדמותינו כי שבנו. אך בבוא רגל המפתן, עת תחוש הידית חום היד, אז יקרא השאון מן הפנים. “הכה בפטיש, ישר הידית, הן סייד זה הקיר”. ואנחנו נבואה, בחרושת ידינו שלפוחיות, תלוליות תלוליות עמקי ההרים. לבנות אצבעות הן מסיד, ובעומק עיניים יתפצצו נימים מדם, כי שינה להם אין.
ובלילה דממה. צרצרים יחרדו מהשמיע צלצול, הן גם המה ידעו כי דבר עוד ייפול. על אשר כי יבואו עוד באים אחרינו לשאת הגחלת, בל תיפול. כי ידוע נדע על שיישאו הם מסורת המחזור זה הבא אחרינו, ונתהה גם נשאל אם בעוז יעמדו הם, אם לפיתוייו הקוראים של החוץ הן ילכו. כך בלאט חרישי עבר לא הלילה, ובטרם יפציע אור ראשון, אז נאמרה ונלחש גם איש גם אחיו, הנה הם פנסי מכונית.
אך השמש הפציעה ותיתן את אורה ואנחנו נשמע קול קריאות מכונית ונחרד וניזעק “הן מוקדם הם הגיעו ואיכה נלמדם, הו היאך?” אז ירד הראשון אל מפתן אדמותינו שבזיעה ודמעות ייקנו. והדם הנשפך נגד אבן, דמנו! נשימה הוא בדום יעצור. ויאמר היורד “לאן זה אלכה? ואיה במקום זה אירשם?” ואנחנו מוכנית, בשפתות מורגלות אז אמרנו אל חדר האוכל. הוא הלך ולא שם ואנחנו נתהנה “מה הוא זה, ואיה הוא הלך?” ואז יבואו המונים הם אחיו צובאים אוהל מדרשינו.
והכאוס אז ישרור. נורא הוא האדם, ואיום הוא הסדר משליטו, אך אדיר מכולם הוא זעמה של שתיקת מערכת אל מול קריסתה. “טפסים, טפסים! מדרשה בעבור טפסים!” היה קורא קול ואנו נדמנו למולו. אז שנוס המותניים ויגוע ידיים הם תפסו וישלטו. ובקץ כך נראה הם שישים במספר, נבוכים הם עומדים למולנו.
הן פטיש זה הנח, עזוב המסמר / והרם מבטך אל הגבר
כי עומד הוא מולך, ונבוך ונכלם / אז למד פן יכנו הדבר