באביב 1982 פרסמה המשוררת יונה וולך את השיר ‘תפילין’ בכתב העת לשירה ‘עיתון 77’ ואנשים איבדו את הראש. השיר, המתאר יחסי כח ואת תהפוכותיהם, הופך את כל המדינה.
עם מכתבי איום ושיחות טלפון זועמות למערכת כתב העת, עם סגנית שר חינוך (מרים תעסה-גלזר) שמכנה את וולך “בהמה מיוחמת”, עם תגובתו הלא פחות שוביניסטית של יוסי שריד על כך לשר החינוך דאז, זבולון המר: “עולמה של סגנית השר שטוף מין וטרוף ערווה, מה בדעת השר לעשות כדי שהסגנית תוכל למצוא את סיפוקה המלא בעבודת החינוך?” ועם מכתבה של המשוררת זלדה לעורך כתב העת, יעקב בסר, שבו כתבה: “חשבתי כי הלוואי ומתתי, לא אוכל עוד להחזיק ביד עיתון שהדפיס דבר כזה”; אין ספק שהסערה סביב השיר הייתה גועשת ומרגשת.
עד היום השיר שנוי במחלוקת, מרתיע ומעורר סוגיות רבות בנושא תפקידי האומנות וגבולותיה, בנושא הלגיטימציה שיש לתכנים כאלה והאם או היכן וכיצד ראוי לעסוק בהם. אולם, לצערי, דווקא בשל הפרובוקציה המזעזעת שבשיר, אנו נוטים לפספס סוגיות אחרות שהיינו עשויים למצוא בו.
דוגמא אחת לכך היא, למה דווקא השימוש בתפילין? למה להכניס את התפילין לזירה? או: איך משתלבת ההלכה ביחסי הכוחות בתוך החברה? הרב אליעזר מלמד, שיבדל, למשל, כותב בספרו ‘פניני הלכה’: “ויש נשים שאינן מקפידות בהלכות צניעות ובמצוות רבות, ורק בטלית ותפילין רוצות להתהדר, ויש למחות במגמתן להפוך את התורה ומצוותיה לזירה למאבקים חברתיים, שכן כל עניינן של המצוות להיות מכוונות לשם שמיים, ולא ככלי למען קידום אינטרסים ממינים שונים.”
סוגיה נוספת היא, אם כבר תפילין, אז למה דווקא מין? או בכללי: למה דווקא מין? זאת תשאלו אולי את אנדריאה דבורקין זצ”ל, שהייתה סופרת ופעילה פמיניסטית רדיקלית בארצות הברית. דבורקין ידועה במאמריה ובספריה על המיניות האנושית וגם במאבקיה בפורנוגרפיה, בזנות ובאלימות נגד נשים. בין ספריה הספר ‘משגל’ ה”דן בעולם הרווי שליטה וכניעה של המיניות, ובדחיסות ובמורכבות הפוליטית של מעשה המשגל”. (ניתן למצוא בבוקסה של הגר).
וולך בוחרת לסיים את שירה בתיאור “הקהל המוכה תדהמה”, ואני אומרת, בואו לא נהיה מוכי תדהמה, אלא חדים, אמיצים ונחושים ללמוד מכל דבר שרק מציע לנו זאת. נלמד מהרמב”ם לא לפחד מהפשט ולחתור לעומקו של כל טקסט, כראי לתלמידי מדרשת השילוב שמותחים ומרחיבים את גבולות המושג “תורה”. קראו את השיר ‘תפילין’, אל תישארו מחוץ לשיח, ישראל צריכה אתכם חדים.