אָהַבְתִּי לְהִתְפַּעֵם בִּקְלִפַּת בְּשַׂרְךָ וּבְאוֹן חִצּוּב גּוּפְךָ
וְנָעֲמוּ לִי שָׁעוֹת בָּן רָקַעְתִּי בְעֹז־עָצְמָתִי מַעֲנִית רוּחֲךָ.
אֶפֶס כִּי מַרְגּוֹעַ נֶפֶשׁ־בְּנֶפֶשׁ חֻלַּם וַיּוּעַף כִּלְשׁוֹן־אֵשׁ בְּקָשׁ,
וּכְהָדָד בְּנָפְלוֹ תַּחַת מוֹת[1] – אַהֲבָתֵנוּ בַקַּיִץ כַּחֲשַׁשׁ בְּלֶהָבָה.
דָּבָר לֹא נוֹתַר מִלּוֹמָר הוֹי עַל חֶבֶל שָׁוְא
וַאֲבוֹי עַל זְמָן לָרִיק, כְּמוֹץ בּוֹעֵר הָאֳבַד.
טָפַשְׁתִּי בְךָ טֶפֶשׁ רַב, הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאֶעְצַם.
[1] הדד, נקרא גם בעל, הוא אל הסער הכנעני. תבוסתו לאל מוֹת וירידתו לשאול בכל שנה מסמלים את היובש והמוות שמביא הקיץ