דבר המערכת

“חותם הן השאירו, אות ועד לאלף דור למען ידעו כי הלכתם אתם על הארץ.” כך נשנה לנו. הוי אדמת נטור מה תעידי, אם תספרי? אם חרשנוך כראוי, אם רגביך השארנו אין הופך? אם תצא אש מבית המדרש, שלהבת לימוד, או אם היתה רק גחלת ריקה, להבת הסיגריה הנפרמת? הן תעידי כי ראשונים ואחרונים אנו, לוגמי מי התורה בשקיקה! ספרי נא, עד ישמע כל מחזור כי פה היינו, כאן למדנו; הנה השארנו חותם. אז יצאו ללכת בנתיבות ארגמן.

“יהי התכלת לימינכם, תולעת שני ושש ועיזים ילכו נא עמכם. אילים ותחשים ירוצו עמכם, הן לכו!” קראה בת הקול. ונצאה משולהבים אחר יוקר הדף. מילה ושניים תצומדנה, נקודה ופסיק, די בן לרצף אלף ימות. אך אבוי, לא ידענו כי יקרה המילה מהסלע. “ווי לי! הוי, ווי לכולנו!” היה קורא קול מעמקי לילה “רעיונות במוחי לאו, איכה נוכל לכתוב, ונושאים לנו אין?” כך נבקעים היו מעייני תהום בזעם, על מעיינות המוזה, כי יבשו. “הוי מאיר, שחר, הרב אביה!” היינו קוראים מתוך ריק המסמך “הושיעו, הושיעונו מן גורן כתביכם! השקונו יין שכחה מיקב ספרי ספריה!”. מתדפקים היינו על דלתי הבתים, עד אשר יביאו רעיונות. רעיונות! בזהב ייקנו.

אז ישבנו לכתוב, ונרא באימה – מחשבים לנו אין. “הוי, הוי! פתחו נא חזה והוציאו לבב” קראנו “כי עד אשר ידענו, קץ הזמן ולכתוב לא נספיקה.” בכו בכינו באימה על הנורא, הנפיל שיקרב, זמן אלול להוריד יגוננו בעצב שאולה. “מחשב, מחשב! מלכותי בעבור מחשב!” זעמנו, אך איש לא שעה לתפילותינו, איה הם אלף הדור. אז בקינים נסתרים, בחושך כוכים, שם ייכתב ארגמן. בשקט, בלאט תיצמדנה מילים.

בחתום הנוצה, ישמע זה דברי / יהסה זה הקול, הן נדם

בעטים של ברזל ייכתב מאמר / ארגמן הוא צבוע, בדם

השארת תגובה