קרח נושא נאום משלהב וסוחף אחריו את העם. בתנופה האיומה, משה נקלע לאימה נוראה, ופונה לאל, צור משענו היחיד בתחינה “אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם”.
אותם מילים הושמו בפיו של סמכות רוחנית עליונה בהמשך התנ”ך. בנאום הפרישה שלו מהעם, שמואל שואל “הנני ענו בי נגד יהוה ונגד משיחו, את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי?” בהמשך הנאום שמואל מעיד לעם על סיפורי השופטים שהושיעו את ישראל. הוא מספר על תחינתם הענייה של קובץ פליטים נוודים שהשתקעו בארצם של נפילים אל אלוה, ששעה לתפילתם. הוא מספר על יופי הימים ההם, על השעות שבהם התלות באל הייתה כל כך מידית עד שכשעזבו אותו היו נידונים לחרב ורעב. שמואל מאשים אותם בהפרת הסטטוס קוו. ממש כמו משה, מאות שנים לפניו, הוא אינו מוכן לקבל את הדרישה לשינוי השלטון של העם.
אצל משה, שום דבר לא ברור. כששמואל יאשים את העם הם ייפלו על פניהם, אך משה חייב לנסח מבחן. המחנה גועש, קהל ועדה נצבים פתח אוהל מועד כדי לערער על מנהיגותו של משה. כשהוא קורא לדתן ואבירם כדי ללבן את העניין בדלתיים סגורות הם מקניטים אותו בשאלה “העיני האנשים ההם תנקר?”. משה כבול בצו המוסרי שלו, ולא מסוגל לפעול. נותר לו רק לפנות לאל לישועה.
והאל מגיב. אש יוצאת, ואוכלת את המקטרים הזרים הצובאים נגד משה. האדמה פוערת את פיה ואוכלת את קרח ועדתו. אלמלא תחינתם של משה ואהרון העם כולו היה כלה.
אבל האל מסיק מסקנות. שמואל כבר יודע להגיד לעם כי “לא ייטוש ה’ עמו”. גשם ירד אמנם בימי קציר חיטים, אך כל עוד העם ידבק באל, ה’ נחלתו לא יעזוב.
מי ייתן ונהיה בניו השניים של אלוהים, וידע לחנך אותנו במקלות רכים יותר וגזרים מתוקים יותר. שבת שלום.