על הכורח ואי האפשרות להיות יהודי או על הכורח ואי הרצון להיות יהודי?/ אבי רון
במאמרו “על הכורח ואי האפשרות להיות יהודי” מתאר ז’אן אמרי את חווית היהדות שלו באירופה בין השנים 1935-1966. לתפישתו (שהוא מתאר בתור הגישה של סרטר) היהדות שלו קשורה בעיקר בהקשר חברתי. לפיכך הזיהוי של אמרי כיהודי היה חסר משמעות או אפילו לא קיים עד שנכפה עליו בידי הסביבה. עד ליציאתם של חוקי נירנברג שהגדירו מיהו יהודי בהקשר המשפטי, והבחינו בינו לבין שאר האזרחים ברייך השלישי, אמרי לא ידע על יהדותו. אם כן, מקור יהדותו של אמרי הוא חיצוני אליו לחלוטין. כאשר אמרי כותב על זהותו היהודית בשנות השישים הוא מייחס לה חשיבות רק בהקשר של הספינה הטובעת שהוא, אולי לצערו, גם נמצא עליה. אמרי חווה את יהדותו בתור נטל שנכפה עליו לשאת בסבל העתידי של העם היהודי. חוץ מזה, והמוצא האתני השמי שלו, הקשר היחיד שלו ליהדות הוא החוויה המחרידה שהוא עבר בין 1935-1945.
מנגד, עומד אלי ויזל ומסביר את הכורח ואי הרצון להיות יהודי. בספרו “הלילה” מתאר ויזל חוויה בה הוא איבד כל אמון שהיה לו בטוב האל ואף על פי כן, ברגעים המטלטלים ביותר שחווה באושוויץ הוא לא היה יכול להתנגד לתנודות שפתיו כאשר התחילו מעצמם לומר קדיש על המתים. ויזל לא רצה להיות יהודי, הוא לא רצה שום קשר למוצא או לדת שלו. פתאום הוא אפילו לא רצה שום קשר ליידיש, שפת האם שלו. הוא הרגיש שנאה כלפי העבר שלו, ובכל זאת הוא מתאר שכאשר עבר ליד קבר אחים של תינוקות, בניגוד לרצונו, שפתיו אמרו קדיש. היהדות של ויזל נכפתה עליו בצורה אימננטית.
הדיאלקטיקה בין אמרי וויזל מדאיגה אותי מאד לאחרונה. אני מוצא את עצמי מוקף רוב חיי בהרבה אנשים שבמידה מסוימת משליכים את זהותם היהודית, בין אם בירידה מהארץ, יציאה בשאלה או אפילו בכך שהם מכריזים על עצמם כחסרי זהות יהודית. אני מוצא את עצמי חושב מה היה אמרי אומר? כנראה משהו על הומניזם ושאנחנו צריכים לדאוג אחד לשני כי יש לנו גורל משותף. אני חושב על מה ויזל היה אומר, כנראה משהו על הומניזם ושאנחנו צריכים לסלוח לעצמנו ולאלוהים ולאמץ את הזהות היהודית שלנו מחדש.
לבסוף אני מוצא את עצמי תוהה לגבי מה אני חושב. את הדת מזמן עזבתי, אין לי זיקה מיוחדת לארץ ישראל ואני מרגיש יותר חלק מהמין האנושי והדת האתאיסטית מאשר מהעם היהודי. ובכל זאת אני מוצא את עצמי חוזר לתנ”ך. אני מוצא את עצמי נמשך לחוכמת צדיקים גם כשאני לא מאמין שיש משהו מאחורי דבריהם. בעיה זו הטרידה אותי זמן מה עד שניסחתי את תשובתי.
אין לנו בחירה בכך שאנו נולדים יהודים, יש לנו רק בחירה (לכאורה, הרי העולם הוא דטרמיניסטי) בדרך בה אנו בוחרים להתייחס לזהותנו היהודית. החברה יוצרת זהות משותפת לעם שלנו, קיום הזהות מחוץ להישג ידינו. זהות יהודית היא בידינו בדיוק כמו שהיא בידי החברה. מהרגע שאנחנו בוחרים לאמץ אותה אנחנו יכולים להשפיע עליה. היא תוכל להיות מוגדרת על ידינו ולא על ידי גורם חיצוני. אם אנחנו בוחרים שלא לאמץ את הזהות שלנו עלינו לשאת בתוצאות ולהכיר בכך שתהיינה תוצאות כגון אנטישמיות, מכיוון שמדובר בשנאה כלפי זהות שגורם טרנסצנדנטי יוצר. אם אנחנו בוחרים להגדיר את הזהות בעצמנו נולדת לה האפשרות לקבוע מי אנחנו. וכך, עם קצת עבודה נוכל ליצור זהות יהודית חדשה בעינינו ובעיניי עובדי העבודה הזרה.