גמרא ספקנית
בתקופה האחרונה התרחשו במדרשה שני אירועים שגרמו לסערות סביב נושא התפילה. האירוע הראשון הוא קריאת הנשים בתורה, לפני מספר שבועות במהלך תפילת שחרית של שבת התפצלנו הגברים והנשים לשתי קריאות בתורה, הנשים נשארו בבית המדרש והגברים יצאו לקרוא בתורה בחוץ.הייתה זו הפעם הראשונה מאז שמחת תורה שנשות בית המדרש קראו בתורה במסגרת המדרשה וכניסת גברים לבית המדרש נמנעה. כשבוע לאחר מכן שניים מיושבי בית המדרש הציפו את תחושותיהם לגבי תפילת קבלת שבת. הם העבירו חבורה במשמר שמטרתה הייתה לדון במקומם של חילוניים ותכנים חילוניים בתפילת ערב שבת. עלתה בקשה ליצירת מסגרת או תוספת לתפילה בה לא מתפללים ירגישו יותר בנוח בתוך התפילה. בחבורה עלו קולות רבים ומנוגדים והוצפו רעיונות פרקטיים אך לא התקבלה שום החלטה. לא התהווה קו מחשבה מנחה שכל ואפילו לא רוב הנוכחים הסכימו עליו. מה שכן,עם זאת, היה ברור שנושא זה בוער אצל אנשים רבים, שני מעבירי החבורה לא היו לבד בתחושות הריחוק שלהם מהתפילה וגם לא ברצון ליצור שינוי או תוספת לתפילה. שבוע לאחר מכן, לאחר קבלת שבת ולפני ערבית עלתה לסטנדר אחת מתלמידות המדרשה והובילה שירה של שיר של מאיר אריאל.
שני האירועים עוררו תגובות רבות של כעס ועלבון. בשני המקרים דובר על כך שמחוללים שינוי בתפילה בלי לדון על כך ובשני המקרים עלו קולות שטענו שהדברים שנעשו והצורה בה נעשו דוחקות החוצה אנשים מהתפילה בבית המדרש.
במוסד התפילה של המדרשה (וכנראה של העולם האורתודוקסי באופן כללי) גברים דתיים מהווים הגמוניה. הם המובילים של התפילה והם השליטים שלה. מאז ומתמיד התפילה היהודית הקהילתית הייתה שייכת לגברים. נשים, במקרה בטוב, היו נוכחות כצופות ומאזינות בלבד, ובמקרה הפחות טוב – ואולי השכיח יותר- היו נדחקות לפינת (או למעלה) בית הכנסת כנוכחות שאינן נפקדות, טכנית ובעיקר רוחנית. נשות ישראל לא היו שותפות, אף לא בצורה פסיבית, בקהילתיות התפילה. מציאות זו התקיימה במשך מאות שנים, עד שבדורנו זכינו אנו, נשות ישראל, לתחילת תהליך שסופו שותפות אמיתית ותחושת ביתיות בטקסיות המכוננת והקדושה ביותר של הקהילה היהודית- התפילה. תהליך זה מובא למיצוי מירבי גם במדרשת השילוב נטור.
שנים רבות אלו, בהן גברים היו מובילים את התפילה והנהיגו אותה, הובילו לתחושת שליטה גברית במוסד התפילה מחד, ולתחושות חוסר ביטחון אצל נשים יהודיות מאידך. רגשות אלו מתחילים מגיל צעיר והן בעלות שורשים עמוקים מאוד.
אני רוצה לטעון שהסיבה לכך שהאירועים שתיארתי לעיל עוררו את התגובות עוררו כעס ופולמוס גדול, היא ערעור עמדת השליטה הגברית דתית בתפילה. ייתכן וערעור זה נובע מחוסר נוחות בסיסי בעקבות שינוי מצב קיים, הוא יכול להיות שמרנות ורצון לשמור על התפילה המסורתית כמו שהיא ואולי יש כאן פחד מאיבוד השליטה במרחב התפילה.
קריאת הנשים יצרה מצב קיצוני; לאורך פרק זמן משמעותי מתפילת שחרית של שבת בית המדרש היה מרחב נשי בלבד, נשים הובילו את התפילה, איישו את כל התפקידים הנדרשים והיו הקהל. הדלת הייתה סגורה בפני הגברים.
בחוויה שלי, היה זה בוקר משמעותי ביותר גם, ואולי בעיקר, בשל המרחב הנשי שיצרנו. חרדת קודש אפפה את כל האירוע- הידיים של חברותי רעדו בעודן מחזיקות את האצבע וקולן גם כן, האירוע היה מהוסס אך בטוח, מלא באמונה ובעיקר חרד. אני רגילה להתלהב מיפי הטליתות והתפילין שממסגרים את ספר התורה אך באותו בוקר התרגשתי מהשמלות הפרחוניות שהיוו לו רקע ומחרדת הקודש שהובילה את התהליך שהיה כולו מונהג על ידי עבודת ה׳ בדבקות, באמונה ובתחושת פריצת דרך. זר לא יבין זאת, צר לי על כך, אך בכל זאת, הבוקר הזה היה אחד המשמעותיים שהיו לי וחלק ניכר מכך היה לראות את התפילה מובלת ומוחזקת עלי ידי חברותיי הנשים ולראות את בית המדרש מאוכלס על ידי קהל מתפללות נשי. העצמה שנוצרה הייתה שונה מכל כוח שיתקיים בחלל מעורב, יש דברים שיכולים להיווצר רק במרחב מופרד.
בימים האחרונים התנסחה אצלי המחשבה שנשות המדרשה נמצאות בעמדה של אורחות רצויות בתפילה אל מול הגברים שהם בעלי הבית (חשוב להדגיש שאני כותבת אך ורק בשמי ואני בטוחה שלא כל נשות המדרשה מסכימות עם האמירה שלי). ידוע לי שהטרמינולוגיה הזאת מקפיצה אנשים רבים- ובצדק. מה זאת אומרת אורחות? הרי יש לכן את המקום הכי שווה שמתאפשר במסגרת האורתודוקסית. אתן שותפות לתפילה והיא שייכת לכן באותה מידה שהיא שייכת לגברים. מוסד התפילה באמת שייך גם לנשים, אני לא מרגישה בו זרה אלא רצויה. ובכל זאת למרות שגברי המדרשה פמיניסטיים, ליברליים, משתפים, מעודדים פעילות והשתלבות נשית, מעמד הגברים והנשים לא שווה. מערך הכוחות החברתי הכללי בו גברים ניצבים בעמדת כוח אל מול נשים נוכח גם פה, למרות הבועה הנפלאה שהיא המדרשה אשר מאפשרת את השוויון שקיים פה אנחנו עדיין חלק מחברה כללית ודבר זה נוכח בעיקר בתפילה אשר משתייכת לעולם אורתודוקסי מסורתי רחב הרבה יותר מאיתנו. התפילה שלנו שנוסחה זהה לעוד אלפי תפילות אחרות ברחבי העולם לא מאפשרת סגירה מושלמת של הבועה האוטופית שלנו, וגם כאן אנו חלק ממערך גדול בהרבה.
אני לא יודעת האם אנו, הנשים מכתיבות את התפישה שבגינה אנו רואות בעצמנו אורחות רצויות ובגברים בעלי בית או שהם אלו שמכתיבים את התפיסה הזאת. כרגע הבנתי רק תופסת שמעמדי בתפילת בית המדרש שונה באופן מהותי מזה של הגברים, אני יודעת שכדי לחרוג מהנורמה שקבועה פה עלי לקבל ׳לגיטימציה׳ מבעלי הבית, הם הגברים. לא ברור לי כלל האם אני היא שיוצרת תודעה זאת, האם אני היא שמבקשת את האישור או שלהפך, האם הגברים הם שדורשים שאבקש ואחכה לתשובה.
אני מבינה את העמדה הלא נוחה סביב האירוע, גם מבחינתי האירוע היה קיצוני ויוצא מגדר הרגיל ולכן טבעי שהוא יעורר תגובות נסערות. מעבר לכך, מאז הגעתנו לכאן אי שם בספטמבר הייתה זאת הפעם הראשונה שאנשים הודרו מבית המדרש. אפשר לטעון שניתן היה לקיים את קריאת הנשים בצורה פחות קיצונית- ליזום יותר שיח מראש בנוגע לקריאה עצמה ולפרטי התרחשותה, לקיים אותה מחוץ לבית המדרש ככה שאף אחד לא יודר ממנו או בכלל- לאפשר לגברים להיכנס.
לדעתי במצב של נחיתות הכלים האפקטיביים היחידיים חייבים להיות אגרסיביים יותר. הנשים שנמצאות בעמדת חולשה ונחיתות במסגרת התפילה לא יכולות להשתמש בכלים ה״רגילים״ של המצב כדי ליצור שינוי, אנו לא יכולות להתייחס אל אירוע שיוצא מהנורמה תוך כדי פריצת תקרות זכוכית ובטון כאל אירוע נורמטיבי בהקשר בו הדברים מתחרשים. קריאת נשים היא יציאה מהנורמה, היא פורצת דרך והיא חתרנית, אמנם לא במרחב המדרשה אך בעולם הכללי אליו המדרשה משתייכת היא אכן כזאת.
בנוגע לסגירת הדלת בפני גברים, העמדה שלי לגבי מרחב נשי מעצים ומועצם כבר תוארה, אך אוסיף לכך את חוויות חברותי שקראו בתורה שרובן ככולן אמרו שהן לא היו מרגישות בנוח בעת קריאתן ברמה בה הרגישו אם היו נוכחים גברים בקהל. אני לא ארחיב לגבי זה אך אדגיש שלמרות האמונה שלי בהפרדה במקרים מסוימים השאיפה הכללית שלי היא שכן יוכלו להתקיים בעתיד קריאות נשים בהן הגברים נוכחים כאשר הנשים ירגישו מספיק בנוח עם זאת (אני מתעלמת כאן בכוונה מההגבלה ההלכתית כי אני רוצה להתרכז בתיאוריה ובשאיפה האידאלית גם אם הלא פרקטית). אך כמובן שאני גם שואפת לכך שבאירועים מיוחדים ובאיזו תדירות שתתאים כן יוצר מרחב מופרד לשם ההעצמה שמרחב נפרד מאפשר והתכונות שהוא ניחן בהן.
אנצל את הבמה כדי לתאר את המסקנות שהגענו אליהן בחבורה בנות שעסקה בנושא זה. אחרי דיון בחבורת בנות במשמר, הבנו כי התחושה למרחב נשי אינטימי בלתי נמנעת כרגע. אם נרצה לקיים קריאת נשים נוספת במדרשה, היא תיעשה בפורום נשי בלבד, ולא- רוב הבנות לא יקראו. בהמשך במצב אידאלי כנראה שאכן נרצה שחברינו הגברים יהיו נוכחים בקריאות נשים.
לגבי הקול החילוני שהתעורר לאחרונה אני חייבת לציין שגם אני מרגישה לא בנוח אל מולו (למרות שאני חילונית אני כותבת כאן מנקודת מבט דתית כי בתוך התפילה אני מסגלת עמדה דתית לחלוטין). קל לי להגיד שאני רוצה לשמור על מרחב דתי שלא מושפע מטיעונים ״זרים״- אמירות שאני לחלוטין עומדת מאחוריהן, אך אני גם יכולה להגיד שיכול מאוד להיות שאני מגיבה בכזאת הסתייגות מכיוון שגם אני חרדה מהגורם החדש שמנסה לקבל יותר מקום, בסיטואציה הזאת אני שהיא שעומדת ברמה מסוימת בעמדה ההגמונית ומפחדת על יציבותה. אני רוצה את התפילה כמרחב דתי מסורתי, אני רוצה שהכוחות שיניעו אותה ושינויים בה יהיו מונעים על ידי אמונה ודחף לעבודת הבורא. אני לא יודעת אם אני מבינה את כל הטיעונים שמובלים את הקולות החילוניים ביחס לקבלת שבת, האם הם רצונות למציאת מקום בתוך מרחב שהפך לגם חברתי? האם הם רצונות למציאת מקום שמשרת את הצרכים האמוניים של אנשים שלא מוצאים מענה בתוך התפילה? אני גם לא יודעת האם אני מקבלת את הטיעונים האלו. כנראה שלא. אך האם אני צריכה להיות במודעות לכך שיכול להיות שאני מגיבה מפחד? כן. אני אמשיך להגיד את דעתי והתנגדותי לקולות שלעתי אין להם מקום ביחס לתפילה אך כל זאת תוך חשבון נפש ותוך מודעות לכך שגם הסתייגותי שלי כנראה מונעת מחשש אל מול אבדן יציבות מעמד הדתיים בתפילה.
עולם התפילה חדש לי לחלוטין ואני שמחה מאוד על כך שההתוודעות שלי אליו היא במדרשת השילוב נטור, כנראה שהכניסה שלי אליו לא הייתה מתרחשת במקום אחר בו התפילה מתנהלת אחרת ובו היחס לנשים הוא שונה ובכל זאת- אני רואה שגם כאן יש ביטוי ליחסי הכוחות המגדריים הרגילים, גם כאן אנחנו חלק מעולם כללי ומעולם אורתודוקסי, וגם כאן הטובים שבאנשים מגיבים בצורה קשה לדברים שאמורים לתאום את העמדה שלהם בדיוק, או כמו שארי היה אומר: מתחת לכל משנה סדורה ופסקנית זורמת גמרא סתורה וספקנית.
בקיצור, אני רוצה שנכיר במצב כמו שהוא, שנבין את את הגורמים התת קרקעיים לתגובות שלנו ובעיקר, שתהיה כאן יותר חרדת קודש.