ויהי אחר המבול הגדול תזרח השמש והאל נתן את קשתו בענן אות שלום. ואותנו לא הודיע כי בא שלום ונילחם. ויבואו פלישתים עלינו במערכה ויכונו מכות קשות וכבדות ונאמר “אויה! למה לנו חיים כי טוב מותנו מחיים”. ונכתת חרבותינו לאתים ולא נלמד עוד מלחמה כי רק ברזי אצטגנינות ודברי הבל נעסוק. ויראו פלישתים וייראו מאוד וימלטו לפנינו במערכה ויינגפו לפנינו במערכה ותהי מפלתם גדולה ביום ההוא.
ויאמרו אחשדרפני המלך “אהה! עתה ידענו כי חתו פלישתים מפני בני נטור! לכו נלכה ונשימם אל מול פני המלחמה החזקה ויפרצו לפנינו פרץ במלחמה”. ויבואו האחשדרפנים לפני מורנו אביה בערמה ויבואו נושאי מתנות ויאמרו “הבטה, שלג כיסה פני הארץ!” ויהי כי ייסוב אביה ויתפשו מן אנשי החיל יושבי מדרשה ויחטפום ויאמרו “חיילים בצבא ה’ אתם. זוהי חרבכם וזה מגינכם ועל אלו תשמורו”. ויאמרו “אוי לנו מצבא השמד מאנשי ריב ומדון! בספר בחרנו, ומדוע סיף ניתן לנו?”. ויזעקו זעקה מרה אל אביה ויאמרו “אדוני המלך הושיעה!”
ויען אביה ויאמר “לא ברוח ה’ ולא באש, כי בקול דממה דקה. כי דום יידום הצבא אל מולי ואל מכתבי לא ישעה, טלפונים לשווא יצלצלו. יונות דואר תשובנה ריקם”. ונלכה. ראשנו מורכן, לב דאב, ואון לנו אין. ובלכתנו נקונן “איכה ישבה בדד מדרשה, איכה הגוויל ברובה יושם? ללמד בני יהודה קשת, וללמדם קוק מי ישנו?!” ויען הצבא ויאמר “איפה הייתם ביוסדי ארץ הגידו אם ידעתם בינה? שורתי למלא מי יאות? עם גלעד בעבר הירדן שכן, ודן על מפרציו ישכון”. ונשתוק, תשובה לנו אין. כי לא בעלי תשובה אנו, שבעלי תשובה מן הצבא ייפרדו.
ואתם תדעו היטב, הקשיבו זה דבר / גרעיננו מתפורר, נפרק הוא זה מכבר
נותר לי רק לומר, לספר בראש גאון / לשיר עד דור אחרון, סיפורו של אסף לאון