והעיקר, העיקר להרגיש בקיצוניות, כך היא לחשה לי בשקט.
מילותיה הדהדו בראשי כמו שיר ערש ישן והסתובבו במעגלים בין קירותיי המאובקים.
העיקר להרגיש בקיצוניות.
די לעולם הזה שכולו אדישות, שכולו חוסר יכולת להבדיל בין דבר למשנהו.
פה, שם, שחור, לבן. אין זה משנה. הכול נצבע אפור דהוי של רצפת בטון, של מקרר ישן, של אבק בפינת החדר.
העיקר להרגיש בקיצוניות, ליפול לתהומות הכי עמוקים, לטפס לפסגות הכי גבוהות, רק לא להישאר במישור על העיניים המזוגגות והאוטובוס עם הפקקים, והיום ועוד יום ועוד יום הנמתחים ללא גבול.
להרגיש מה? להרגיש הכול, היא לוחשת.
להרגיש את הפרחים בשדה, את הטעם שנשאר בכוס אחרי שנגמר בקפה.
להרגיש אדים של קור יוצאים מפיות כמו צללים של מילים שנבלעו בזמן.
להרגיש את הדם הזורם בעורקים.
להרגיש כאב שחותך את הבשר ושמחה שפוצעת את לב השמיים.
להרגיש קור שחודר את העצמות וחום שממיס את גלגלי העיניים.
להרגיש, העיקר להרגיש בקיצוניות.
ונתתי לדופק להתגבר, כמו ממהר לנצל את הזמן שנותר לו, ונתתי למילותיה ללוות אותי כמו מנגינה חרישית לקצב צעדיי המתמשכים. רק בפינה רחוקה שנותרה מוסתרת מתחת לערימות של קופסאות קרטון, שאלתי אותה בהססנות,
ממה את בורחת? היא שתקה.
* (והעיקר) / מרים הייבן
השארת תגובה