הפילוסוף היווני סוקרטס היה בנה של מיילדת.
הוא לא ראה עובדה זו כמקרית והעיד על עצמו שכשם שאמו מיילדת תינוקות, ייעודו הוא ליילד רעיונות. בדומה לכך, משה, שאמו ואחיותיו מזוהות על פי המדרש עם המיילדות (סוטה יא ע”ב), הוא הדמות המרכזית בסופו של דבר בלידתו של עם והלידה הזו היא אינה רק לידה לאומית כי אם גם לידה של רעיון מכונן. “יציאת מצרים תשאר לעד האביב של העולם כולו” אמר הרב קוק. מאוחר יותר מאמת זאת מרטין לוטר קינג מנהיג המאבק לשחרור האפרו-אמריקאים בארצות הברית בנאום קבלת פרס נובל בו הוא שואב השראה מקריאת ‘שחרר את עמי’ של משה: “המאבק של ימינו בארצות הברית הוא פרק מאוחר יותר של אותו סיפור מתמשך”.
תחילת ספר שמות מוקדשת לסיפור לידתו של העם ומבט קצר בפרקיו הראשונים פורש בפנינו את תמונת המיתאר המשפחתית של משה, שלוקח על עצמו – אם בכפייה ואם ברצון – את תפקיד המיילד. הפסוקים הלכאורה שוליים המספרים לנו על ההסדר בין בת פרעה לבין מרים בנוגע לאישה המינקת (למעשה יוכבד אמו) שתדאג למשה עד היגמלו, מעידים על המגמה העמוקה של הכתובים לספר על מקורות היניקה של משה הן במובנם הקונקרטי והן במובנם הרחב. בתוך מקורות אלו קשה שלא להבחין בתפקיד שממלאות הנשים בפשט המקרא כמו גם במגמות הפרשנים.
הדמויות הראשונות המופיעות הן המיילדות, אשר מחיות את הבנים בניגוד לפקודתו של פרעה.
לאחר מכן מצטרפת לזירת ההצלה מרים: “ותתצב אחותו מרחוק”. אותה מרים אשר המדרש מתאר את מעורבותה כמוקדמת יותר כשהיא מאחדת בין הוריה ומשכנעת אותם שלא להימנע מלהביא חיים לעולם (סוטה יב, ע”א). הבאה שלוקחת חלק בהצלה של משה היא בת פרעה.
הפעולות הרבות המתוארות בפסוקים עשויות להמחיש את מידת האקטיביות שבפעולותיה הלכאורה מקריות: “ותרא”, “ותשלח”, “ותפתח” “ותראהו” “ותחמול”. התמונה שנוצרת בין שלוש הדמויות בסיטואציה אשר אינן קרויות בשמותיהן אלא במידת הזיקה שלהן (“אחותו”, “אם הילד” “בת פרעה”) היא של מעין תיאום מושלם – לא מודע- ביניהן המניח מצע אידאלי לגידולו של משה.
השם שמוענק למושיע על ידי בת פרעה לאחר האמירה “ויהי לה לבן” מצביע על הקשר הכפול בין משה לדמויות הנשיות המחיות אותו: הוא נקרא על שם הפעולה שנעשתה למענו ומושפע ממנה ובה בעת היא זו ההופכת אותו ברבות הימים להיות המושיע בעצמו. לא: “משוי” כי אם: “משה”.
לבסוף, בתוך שלל הדמויות הנשיות מופיעה ציפורה המצילה אותו – על פי פשט הכתוב – מהאל בכבודו ובעצמו כאשר היא כורתת את עורלת בנה.
משה אם כן הוא המיילד את העם, אך לתפקידה של אמו המיילדת, כמו שאר הנשים בחייו יש מימד מכריע בשליחותו, וכך גם בהיבט הרעיוני של הלידה שמשמעותה הענקת חיים חדשים. ליחיד או לעם.
לא מפתיע אם כך שבסיומה של תמונת הבקיעה של ים סוף, כאשר נפתחת תעלת הלידה והעם נולד לחופשי, מרים – הצופה מרחוק של משה ועל פי המדרש גם המחברת בין אביה ואמה וגם אחת מהמילדות- היא זו שיוצאת בתופים ובמחולות עם הנשים שסביבה.
מעניין לראות כי במרחק זמן מאותה יציאה ממצרים מטאפורת הלידה מושמת גם בפיו של משה בעצמו: “האנוכי הריתי את כל העם הזה – אם אנוכי ילדתיהו?” (במדבר יא, יב) שואל משה בשלבי ההתבגרות הקשים של העם, ואולי בשאלה הרטורית הנואשת הזו טמונה ההכרה הבלתי נמנעת בחיבור הבלתי ניתק בינו לבין העם.