אין זה סוד שאירועי השנה האחרונה, ה”ברקזיט” ובחירתו של טראמפ לנשיאות ארצות הברית לוו בתסכול ובמעין זעקות שבר. תחושות אלו הן חלק מהלך רוח המבקש לראות את אירועי השעה כמבטאי נסיגה או לפחות סטייה מ”עולם הערכים הליברלי בתקופתנו” האוגד יחד רב-תרבותיות, שוויון מגדרי, גלובליזציה/קוסמופוליטיות וכו’[1]. בניגוד לגישה זו, אבקש להציג את האירועים באור אחר.
” ‘התפוררות’ מזה ו’שיבה’ של מסורת מזה הן דימויים המשקפים מצוקות ותחושות של אובדן דרך… הניצחונות הנראים לעין של מסורות, לעיתים תכופות הן עדות להתנוונותן ולא לפריחתן. מסורות הן תקיפות יותר וקולניות יותר שעה שהן נקרעות, כאשר הסבלנות הולכת ומצטמצמת, שעה שאנשים אינם עוד מאמינים, כאשר מרקם המשמעות והחשיבות נפוצים לכל עבר והם מותירים מאחור חברה שאינה אלא פרודיה של עצמה[2]“
פואד עג’אמי, היסטוריון וחוקר אמריקאי ממוצא לבנוני, מתאר בפסקה זו כיצד פעמים רבות מה שנראה לעין כהתחזקותן של מסורות הוא בעצם רק שלב בשקיעתן האיטית והקולנית, בה הסובלנות דועכת וכל שוני מהווה ‘איום’. ככל שבני האדם החיים במסורת צועקים חזק יותר, הם מצביעים שלא מדעת על חולשתם להתאים ולפתח את המסורת לנוכח אתגרי המודרנה.
הלאומיות יכולה לשמש עבורנו דוגמא נפלאה לבחינת יחסי מסורת-מודרנה. זה זמן קצר בהיסטוריה בו בני האדם (תחילה במערב ולאחר מכן מחוצה לו) מגדירים עצמם בראש ובראשונה כבני לאום מסוים (איטלקים, צרפתים יפנים וכו’) ורק לאחר מכן מציינים את מוקדי הזהות האחרים.
אך לא כך היה תמיד. בימה”ב בני אדם שייכו עצמם בראש ובראשונה לפי זהותם הדתית והשתייכותם לאציל מסוים\ מעמדם הכלכלי-חברתי. כיום, הרעיון הלאומי נמצא בתהליך של שחיקה מתמדת. בפני אלה המחזיקים ברעיון הלאומי קיימת האופציה לבכות על שחיקתו ולהגיב בתנועה ריאקציונית (עלייתה המחודשת של תנועות לאומניות באירופה למשל) או האופציה להגיב בניסיון ליצור רלוונטיות ללאומיות כמרכיב זהותי אחד מני רבים גם בעולם קוסמופוליטי.
הלאומיות שנעשתה למוקד הזהות המרכזי בחיינו והצליחה לדחוק את מוקדי הזהות הישנים לפינות הבית למרות שעד לא מזמן היוותה תפקיד שולי עד כדי לא-רלוונטי בשיח הזהות, מוצאת דווקא את עצמה נדחקת בימינו אט אט לפינות השיח.
ההסתכלות שמציע לנו עג’אמי והבחינה הקצרצרה של הלאומיות מובילה אותנו לבחון את אירועי השעה באור אחר.
ה”ברקזיט” וכן בחירתו של טראמפ מבטאים את תחושת חוסר-הוודאות האופפת רבים במערב, החוששים מכך שכל קרקע-יציבה ומוכרת נשמטת מתחת לרגליהם. ציבור זה, מגיב ב”חזרה” (או ניסיון-חזרה) אל “המוכר והידוע” בצורה הגסה והקריקטוריסטית ביותר שבנמצא; בין הדוגמאות הבולטות לכך: הסלוגן “Make America Great Again”, או אנשים החושבים שיזכו לעדנה לאומית ע”י עזיבת האיחוד האירופי.
ראיה ברורה למתח בין המסורת למודרנה באה לידי ביטוי בצורה חריפה בפער הבין-דורי כפי שניתן לראות מפילוח תוצאות ההצבעה לפרישת בריטניה מהאיחוד האירופי. בעוד שהמבוגרים נטו להצביע בעד פרישה מהאיחוד, הצעירים נטו להצביע בעד ההישארות באיחוד.[3] נתון זה יכול ללמדנו שהדור הצעיר נוטה לקוסמופוליטיות או לפחות שרוי באווירה פוסט-לאומית, ולהעיד במידה מסוימת על המגמות הליברליות הקיימות בחברה המערבית בימינו.
מכל הנאמר לעיל, ניתן לומר שבחירתו של טראמפ וה”ברקזיט” אינן “תנועת לוחות טקטוניים בקרקעית ההיסטוריה” אלא רק מהמורות בדרכה של המודרנה. לשון אחר: אירועי הזמן האחרון הם נאקותיו של החולה לפני מותו[4].
[1] שחר פישר, המטוטלת של טראמפ, עלונטור הקודם
[2] פואד עג’אמי, מלכוד: ערביות וערבים מאז 1967
[3] כלכליסט, אפקט הנוסטלגיה: “המבוגרים שכחו כמה רע היה לפני האיחוד”.
[4] אין מטרת שורות אלו להכריע לאן פנינו מועדות אלא רק להציג את האירועים באור אחר.