פרשת וישלח. יעקב חוזר לישראל, מנסה לחזור. הלך לבד וחוזר עם נשים, ילדים, רכוש, אחריות. אחריות רבה מונחת על כתפיו וכשהוא מתחנן על נפשו מפני עשו ולפני אלוהים הוא אינו מבקש על חייו שלו אלא על משפחה, שתהיה לשבט ולעם. הפרשה פותחת ביציאה לדרך של יעקב ומשפחתו. יעקב שולח לעשו מתנות ומתפלל את אחת התפילות המצוטטות בתנ”ך – “קטנתי מכל החסדים ומכל האמת”, ואף על פי שקטנתי – הצילני נא. הוא ירא מפני עשו – “פן-יבוא והכני אם על בנים”, פחד מסיטואציה מחרידה בה האם רואה את בניה נפגעים, נלקחים, וגם להיפך. הפחד הזה יהפוך בספר דברים למצווה מוסרית של רחמים: “לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים”. אם אתה כבר לוקח את האפרוחים, אל תגרום לאם סבל מיותר. שלח אותה.
[הגר מתחננת – ולא אראה במות הילד. הוא ימות גם ככה, אני מעדיפה לא לראות את זה קורה. אבל למה, אלוהים, למה]
עוד לפני המפגש המפויס עם עשו, יעקב נאבק עם איש עלום זהות במעבר יבק, מקבל את שמו – “ישראל, כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל”. אולי בפעם הראשונה מזה שנים, יעקב מקבל התייחסות חיובית לפועלו, להתמודדיות שלו, למאבקים התמידיים שלו עם אנשים. יעקב עובר שינוי דרסטי במפגש הזה – הוא מקבל שם חדש, מבין כי ראה אלהים פנים אל פנים, וניצלה נפשו. כאילו היה בסכנה גדולה והמפגש עם אלוהים הציל אותו מפניה. רק לאחר המפגש הזה מצליח יעקב סוף-סוף להתפייס עם עשו, אחרי פחד שהתגבש במשך שנים.
כמה קשה לראות משהו פנים אל פנים. לפגוש אדם, לפגוש עצמך, לפגוש אלוה. להיות חשופים בעצמנו, להיות חשופים לתוכו של אדם אחר, של מהות אחרת. יש בראייה הזו טוהר, והתפרקות, ולצאת מהפרדס הזה בשלום זה נס גלוי ומתנה גדולה. זה אפשרי, לא לְהִוַתֶר לבד בכאב הזה.
ג’יי.קיי.רולינג אמרה בהארי פוטר והאסיר מאזקבאן שאם הפחד הכי גדול שלך הוא מפני הפחד עצמו – זה נבון. כי הפחד עצמו הוא – הוא המשתק אותנו, ולא תרחיש האימה שהוא רק מושא הפחד. אולי ההכרה בכך מאפשרת לנו לשחרר את הפחד, לדעת אותו פנים אל פנים.
“כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם.” אם נוכל בלב הפחד לפתוח את הלב ואת הפחד, נוכל לראות אותו להיראות עימו. נתן לפחד את מקומו הראוי, נמשיך למרותו, נִרָפֵּא וְנַרְפֶּה ממנו. אמן.