המטוטלת של טראמפ / שחר פישר

נצחונו של דונלד טרמאפ בבחירות בארה”ב הוא רעידת האדמה הגדולה ביותר עד כה שמביאה עימה מה שנדמית כתנועת לוחות טקטוניים בקרקעית ההיסטוריה. אחריתה של התנועה הזו מי ישורנה אבל ביטוייה כבר מתפרצים ומזדקרים מעל פני השטח בדמות תופעות כמו הברקזיט או עלייתה המחודשת של הלאומנות האירופית ובאופן כללי אוירת נסיגה או סטייה כלשהי מהערכים הליברלים של המערב בתקופתנו. שמונה שנים לאחר אופוריית ברק אובמה מקבלת התנועה הליברלית בלימה אגרסיבית ומהממת של הנתיב בה היא דימתה, או לפחות קיוותה, להתקדם בבטחה (למשל, אישה נשיאה). זו אינה תופעה מבודדת, בארה”ב וגם באירופה (וכמובן גם בישראל), השמאל הליברלי, הרב-תרבותי, האתאסטי, הפמיניסטי, הגלובלי ופוסט-לאומי, הפוליטיקלי קורקט, משווה הזהויות, מטשטש הגבולות ומנפץ ההיררכיות מוצא עצמו בשנים האחרונות מנהל לפתע קרב מאסף.

אף אחד לא חשב שטראמפ ייבחר- סיטואציה כזו מנוגדת לכל מה שהליברלים חושבים על העולם והכיוון שבו הוא אמור לנוע. הפתעה הפתעה. טראמפ הוא סיוט ליברלי שהתגשם, חזרתו של המודחק במינוח של פרויד, בין היתר בכך שהוא מושך את השטיח מתחת לתמונת העולם ושובר את הוקטור של תמונת ההיסטוריה של השמאל. המטוטלת ההיסטורית נעה בפראות וניתצה את סדרי הדברים שאמנם היו מנוונים, מסואבים, ציניים, מקיאווליאנים וחסרי כיוון אבל הם לפחות היו “הרוע המוכר” והבטוח. במובן הזה (המסתכן בלניניזם שבו) יכול להיות שטראמפ הוא ברכה גדולה מכיוון שבכוחו ליצור את התנאים להבשלתה של תנועה טקטונית מנוגדת שאחרת הייתה בלתי אפשרית.

למשל, סביר שאירוע הבחירה הדמוקרטית בטראמפ או הברקזיט יוכל להעלות תהיות על ערכה של הדמוקרטיה אם היא הביאתנו עד הלום. בימים כתיקונם רק הרהור שכזה הוא בבחינת חילול הקודש בעבור הליברל המצוי, אך אין כמו אסונות וזעזועים גדולים כדי להתיר את רסן התודעה ולאפשר לה לנדוד רחוק מהרגיל בחיפוש אחר מזור (פנו לפיד הפייסבוק הקרוב אליכם לפרטים). אך ברגע שהליברל שלנו כך מתיר לעצמו הרהור כפירה מקונן הוא מבלי דעת הופך למשתף פעולה של בר הפלוגתא שלו שאולי לא כל כך בטוח שדברים כמו דמוקרטיה, זכויות אדם או פלורליזם הם משהו מקודש. האם כאן נזרע הזרע לסיומו העתידי (והבלתי נמנע?) של הפרק הדמוקרטי בהיסטוריה האנושית? אין שום דרך לומר. ואם יש, מים רבים יזרמו בפוטומאק לפני שזה יקרה. מה שיקרה בין היתר לפני כן הוא עלייתה משמאל של השאלה “איפה טעינו?”. לא נעים כמובן לטעות, בייחוד לא אחרי שהיית בטוח שאתה צודק, שאתה האמת. מהצד החיובי זו ההזדמנות לצאת לחקירה מחודשת, מלאכת פירוק והרכבה, התאמה, עדכון, שינוס מותניים שבמקום לסופה של הדמוקרטיה יכול להוביל לניסוחה מחדש בדרך שקודם לכן היתה בלתי זמינה, בלתי גלויה לתודעה שאינה מסוגלת לראות מחוץ לעצמה כל עוד היא בטוחה בצדקתה.

 

חזרה אל:  עלונטור – גליון לא׳ 

השארת תגובה