לפעמים לוקחים לך את הבית, ככה סתם בעל כורחך.
המצב בו כבר לא היה טוב כשהיה, אבל באובדן כמו באובדן, את תמיד חושבת מה היה יכול להיות אילו..
ואת צפה באיי הנוסטלגיות, ואת מותקפת בכאב געגועים לכל אותם הזכרונות הטובים, ולפעמים גם לאלו הרעים.
המצב בו כבר לא היה טוב כשהיה, אבל באובדן כמו באובדן, את תמיד חושבת מה היה יכול להיות אילו..
ואת צפה באיי הנוסטלגיות, ואת מותקפת בכאב געגועים לכל אותם הזכרונות הטובים, ולפעמים גם לאלו הרעים.
לפעמים לוקחים לך את הבית, וככל שהזמן עובר את מנסה להקים לעצמך בית חדש, מעט שונה. פחות חדרים, סגנון עיצוב אחר. משתדלת בכל כוחך להמשיך הלאה, לא לחזור לתבנית הבית הקודם, אבל ללא הצלחה. זה ממשיך לתקוף אותך בחזרה. ובכל יום כשאת חולפת ברחוב ההוא בדרכך לעבודה, את לא יכולה שלא להגניב לעברו מבט.
מנסה להשקיף מבחוץ, להתקרב, אבל מישהו לא נותן לך להכנס. ואת כל כך רוצה. אפילו יותר מזה- את חייבת, מוכרחה. כי את מבינה שאת לא יכולה להיות במקרה הזה רק צופה מהצד. את צריכה להיות חלק ממה שמתרחש שם בפנים. זה המקום אליו את שייכת. הוא השורשים שלך, הזכרונות שלך, חלק בלתי נפרד מהחיים שלך. זה מה שאת.
מנסה להשקיף מבחוץ, להתקרב, אבל מישהו לא נותן לך להכנס. ואת כל כך רוצה. אפילו יותר מזה- את חייבת, מוכרחה. כי את מבינה שאת לא יכולה להיות במקרה הזה רק צופה מהצד. את צריכה להיות חלק ממה שמתרחש שם בפנים. זה המקום אליו את שייכת. הוא השורשים שלך, הזכרונות שלך, חלק בלתי נפרד מהחיים שלך. זה מה שאת.
אבל יש שם שומר, שלא מש מתפקידו, והוא מזכיר לך בכל פעם מחדש שעלייך להמשיך. אז את מנסה להרגיל את עצמך כשאת עוברת באותו הרחוב כבר לא להסתכל ולנסות לגלות מה קורה שם עכשיו מבעד לווילונות. אם נכנסו לשם כבר דיירים חדשים? האם החליפו רהיטים ?
את בלופ. קשה לך לצאת. כרגע זה נראה בלתי אפשרי. תוהה לעצמך איך שורדים כל אותם חסרי בתים, שהבתים שלהם עדיין חיים, קיימים ונושמים. איך הם מצליחים לשכוח מהבית? איך הם מצליחים לעבור לבית חדש? איך הם מצליחים לראות את הבית ולא לנסות לזכות בו במכירה? האם גם הם פוחדים שאם יעשו זאת הוא יעלם לתמיד, והפעם ללא דרך חזרה?
לפעמים לוקחים לך את הבית.
ולפעמים הוא עוזב מרצונו.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ט