עייפים.
כמה שאנחנו עייפים
מכל היום הזה –
כמו ביתנו שהקיא תכולתו החוצה
עד שנותר בלובנו המהודהד.
על אדמה יבשה קמו להן לפתע
ערים של קרטון ושל פלסטיק
עטופות בדים בשלל צבעים
הפורצים דרך ניילון בירוק ובשחור.
לבנו עודנו מלא לבדו
אך גם ממנו שפכנו מעט לעיני כל.
ובעינינו – שלווה
כזו של אחרי מלחמה
משקצנו מלמרוד במדפים ערומים.
עוברים. הלאה.
סוגרים תוכניות כמו
רוכסן של מזוודה
שומרים עצמנו מלהתפרק
עד שנפרוק בשנית
נפתח בצהלה ארגזים כמו מתנות
כבר לא נחנק בירוק ובשחור.
אך בין לבין
מדהים איך כמה ארונות בריקנותם
מטילים ספק
בכל כך הרבה מציאות.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ח