מחשבות על פיקוד ועל דמות המפקד בעקבות תקופת ההכשרה / נצר לאו

אמנם אין אני בעל ותק רב שנים בתחום הפיקוד, ויתר על כן, לא שימשתי מעודי בתפקיד של יותר ממפקד זוטר. ובכל זאת מהממונים עלי יש לי המלצות לרוב שמעידות על כך שעשיתי תפקידי בצורה טובה וראויה והצלחתי במשלח ידי. זו הסיבה שראיתי לנכון להעלות על הכתב את הרהורי ליבי ומסקנותי מתקופה זו. ישנן כמה נקודות שאני מזהה כחשובות לאדם כאשר הוא בא לפקד.

נקודה ראשונה היא נקודת ההזדהות. זכיתי לפקד בפלוגתו של אחד שהיה בו רגש מהפכנות ורצון ליצור לוחמים בלא שימוש בהענשה ופחד. היה לו משפט שאמר ‘כי החיוך ינצח כל צעקה והאהבה תנצח את הפחד’. בפלוגתנו הפיקוד היה תלוי באישיות של המפקד ומבוסס על האדם שהוא. עם זאת, השיטה גררה חשיפת חולשות מול החיילים. מפקד נמצא עם החיילים שלו, עוזר להם, משוחח איתם, מראה להם, חלק מהם. רץ איתם בריצות, לומד איתם בשיעורים, בונה איתם ציליות ומתרגל איתם ‘יבשים’. אם מפקד לא טוב בריצה – זה עשוי לפגוע בתדמית המושלמת שלו, אך זהו עצם העניין. אין אדם שהוא מושלם. אם המפקד יוצא מנקודת ההנחה שהשלמות היא פיקציה, עלה נידף ברוח, ולא מפחד להיכשל ולטעות, ואף להודות בזה, להראות איפה הוא נכשל; להסביר למה עשה טעות- הרי שהכישלון יתקבל אצל פקודיו בהערכה גדולה פי כמה מאשר ההצלחה. אסור למפקד להסתתר מאחורי מסכה של דיסטנס ושונות. מה שמעורר מוטיבציה אצל חיילים לעשות ולהצליח היא תחושה של שותפות ודמיון בינם לבין המפקד. כשהם מרגישים קרובים למפקד שלהם, כשהם מרגישים שמבינים אותם ומתייחסים לקושי שלהם כהגיוני, הם יכולים למצוא את הכוח להתגבר עליו. אם המפקד נראה כאחד שלא חווה כל קושי, מובן שיצליח בכל ואין סיבה שהפקוד הקטן שקשה לו כל הזמן ינסה לראות את עצמו בנקודת הצלחה כזו. אך מפקד שחושף את הקושי שלו ומתוך אישיות חזקה וגבהות קומה הוא מנחה את החיילים להתגבר על הקושי יחד איתו, מפקד שעובר את הקושי שלהם עצמו, מסוגל לעורר בפקודים תקווה ואמונה ביכולתם להצליח ולעשות כל שיידרש. זה מעבר לדוגמה אישית, זו פעולת מנוף שמתחילה מלמטה. הרבה חסידויות מדברות על הצורך של הצדיק לרדת לעולמם הטמא של חסידיו כדי לעלות יחד איתם חזרה לעולם של קדושה. זהו מצב זהה לחלוטין. כל הסיפור מתחיל בהכרתו של המפקד שאין הוא מושלם וזה בסדר גמור שהוא כזה.

נקודה שנייה היא ההיגיון. מפקד צריך לפעול מכוח ההיגיון הבריא. אסור לו להפעיל שיקולים רגשיים אימפולסיביים במעשיו, שהרי בשיקול דעתו תלויים אנשים אחרים שיכולים להינזק בקלות גם מטעות קטנה. פעמים רבות מהרהר המפקד ב’מה שעשו לו’ כשהיה חייל. מכל אלו עליו להינתק כשהוא מגיע לכלל החלטה. שיפוטו צריך להיות נקי מול המקרה שעומד מולו. מה אם כשהיה חייל המפקד שלו שגה? איפה נמצא החייל הקטן בתוך התמונה הגדולה? מה הוא מרגיש עכשיו? הייתכן שבנקודה ספציפית זו אפשר לחרוג מנורמות השגרה ונכון יותר לשנות ולהתאים את המציאות למקרה הנוכחי? הפעלת היגיון בריא וצלול ללא השפעות חיצוניות וזרות היא הכרחית ויומיומית בחיי המפקד.

נקודה שלישית היא נקודת הנתינה. ציינתי לפני כן כי מפקד צריך להעביר לחיילים את התחושה שהוא דואג להם ואכפת לו מהם. אין זו תמיד אמת מוחלטת. לפעמים נתקלים במקרה בו לא רוצים לדאוג לבקשת החייל, אין זה משנה אם מסיבה מוצדקת או לא. החייל צריך לדעת שהמפקד שלו נמצא איתו. לא משנה מה יצטרך ואיך, תפקיד המפקד הוא לתת את עצמו, כל כולו, לחייליו. ברגע שהחייל מרגיש שהמפקד הוא חלק מהמערכת הצבאית לפני שהוא המקום שלו להתמודדות עם המערכת הזו, יאבד האמון ששורר בין המפקד לפקוד. החייל לא יראה במפקד שלו יותר אוזן קשבת ויחפש דרכים אחרות, ובדרך כלל גרועות, לדאוג לעצמו. חובה על המפקד האישי לדאוג לחייל לכל צרכיו. לטפל בבעיות בבית, לדאוג לטיפול רפואי טוב, לסייע בקשיים פיזיים ומנטליים, לתת תשומת לב ראויה לבעיות ושאלות, טענות ותהיות. גם הטיפשיות ביותר. מפקד שלא נכון לתת עצמו לחיילים ימצא שהחיילים לא נכונים להקשיב לפקודות שלו, וגם אם יבצעו את הדברים, יעשו אותם בצורה מינימלית ומתוך קיפאון ולא מתוך חדוות עשייה. הרי אם לא נותנים להם למה שיתנו מעצמם?

נקודה רביעית היא נקודת האישיות. מפקד ראוי הוא מפקד שמובל בידי ערכים. מפקד שיודע להעלות על שפתיו את סדרי העדיפויות שלו. להגיד במה הוא מאמין ולמה, ולהתווכח כדי לקיים את האמונות האלה. מפקד צריך לפעול לרוח משהו. איזשהו משפט, ערך, כוח, דמות, או מסר צריך להוביל אותו ולנתב את דרכיו. מפקד בעל אישיות יוכל לעמוד זקוף גב בסופו של יום ולדעת שיש לו סיפוק במעשה ידיו. שהוא מאמין במה שהוא עושה, ושיש לו מה ללמד ולהעביר לחייליו. אין זה מספיק לאמן את החיילים שלנו בכושר ובמקצועיות, מה גם שמפקד חובה עליו להיות טוב ככל יכולתו באלה. מפקד שלא יוכל להעניק לחייליו גם ערכים ואמונות שהוא מאמין בהם, הרי שאין כל ייחוד שהוא והוא דווקא המפקד של חייליו ולא כל מפקד אחר. הרוממות של המפקד וחדוות העשייה שלו יכולה לנבוע רק מתוך אישיות חזקה ומבוססת אותה הוא מסוגל להעביר ולהציג לחייליו.

כתבתי את הדברים האלה לשימוש הכלל ולמען קידומם של מפקדי צה”ל. אך גם לו לא יגיעו לכלל שימוש, הרי שגם בעמידה בסיום תקופת פיקוד ארוכה ולראות את המסקנות והידע שנרכשו נצברים על גבי הדף, ממלא אותי ונותן לי את הביטחון שמעשי לא היו לשווא.

אני מקווה מאוד שיירבו המפקדים בצבאנו שפועלים מתוך הזדהות עם החיילים, הגיון בריא, נתינת עצמם, ואישיות מעוצבת ומפותחת.

‘כי החיוך ינצח כל צעקה והאהבה תנצח את הפחד’.

חזרה אל: עלונטור – גליון שבועות התשע”ו

השארת תגובה