בשירים ובסרטים וברומנים ובמשיחות המכחול, שלבי הולך שבי אחריהם, יש איזה יסוד דתי. מה זה אומר עלי? רגשות לאומיים, שבבסיסם יסוד דתי, מרתיעות אותי. מה זה אומר עלי? המלאכים המדברים אל וֶנִיצ’קה ב”מוסקבה פטושקי” (מאת וֶנֶדִיקט ירופֶיֶיב בתירגומה הצלול של נילי מירסקי) מסמרים את שערי. מה זה אומר עלי? ודאוּיוֹת תיאולוגיות שמדריכות הכרעות לאומיות אף הן מסמרות את שערי, בכיוון ההפוך. מה זה אומר עלי?
במפְרשֵׂי מכחולו של דה-וְלָאמִינק נושבת אצלי רוח אלוהים, אבל בהפליגי במימי המציאות הלאומית היא מאיימת להפילני בפחי השקר. כשאבינו אברם חולם בבראשית ט”ו את הברית בין הבתרים אני נרעד כולי; כשהחלום הזה מאיים להשתלט על ערנותי האזרחית אני מתקומם. הסוד הכמוס בחיי הנפש שלי מרחיב בי אישונֵי רוח, מסנוור בי אלומות אור. כשהוא חוצה את קו האיש והופך ל issue ציבורי, כבה אור, מגיח בוֹר.
לאלוהים – מי שעליו אנו יודעים רק את הפרטים הבלתי-חשובים – אין דיעה, כי אין לו נקודת מבט. מלוא כל הארץ כבודו. לֵית אתר פנוי מִנֵּיה. מוחלט שאינו מחליט. הַשָׁמַיִם – בתוככֵי הנפש, בענני הנשמה, בריצודי הלב – שָׁמַיִם לה’, וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם.
ובני האדם מתרוצצים כחגבים על פני האדמה ורוצחים ופוגעים ומאמללים זה את זה בשמו של הסוד הכמוס לפרה ולסוס ולהולכי על שתים כולם.
“האדם הוא בעל-חיים הרוכב על סוס ושיש לו אלוהים”, אומר אביה של אוּגְלָה, גיבורת “תחנת האטום” של הֶלְדוֹר לַכּסנֶס האיסלנדי (תירגום יוצא מן הכלל מאנגלית: ג’נטילה ברוידא) ומוסיף אחר כך: “מי שבא להסביר את האלוהים אין לו אלוהים”.
“כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ”, מורֶה לנו ספר דברים, “וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ, לֹא תִירָא מֵהֶם, כִּי ה’ אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.” “הֱיֶה נא”, פונה ה”תפילה לפני היציאה לקרב” (ב”סידור לחיילי צה”ל”) אל האל הטוב, “עם חיילי צבא ההגנה לישראל, שלוּחֵי עמְךָ, הקרֵבים היום למלחמה על אוייביהם”. וממש כאן, ברגע בו האלוהים שלנו מביס את האלוהים שלהם, הסוד הכמוס שלי, תעלומת “אֵין חֵקֶר”, נשמת חיי, מתגלגל בשקר.
חזרה אל: עלונטור – גליון מיוחד לשבת זכור