פחות על פרשת זכור, יותר על עצמי.
ארספואטיקה
כנות
ועכשיו אתם יודעים.
כבר ארבעים ושבע דקות אני יושבת מול המחשב. דף וורד פתוח, הדיסקונקי מהבהב, מסמן את אישור הפעולה. אני מנסה למצוא מילים שיאפשרו לי להתחיל לכתוב את דברי.
הייתי אומרת שתאהבו את הרעיון שנמצא לי בראש. במקרה זה אפילו אקטואלי, קשור למחיית עמלק. אבל לעזעזאל. איך אני אמורה לבטא ולכתוב את מחשבותיי באותיות דפוס נראות ונגישות על גבי הדף כדי להוכיח לכם. כדי שתדעו שיש לי דבר מה בעניין. שגם לי יש מה להגיד, ושאיפשהו בגבולות מחשבותי מתרחש תהליך מתוחכם שיביא לאיזה חידוש שילהיב את חבריי לבית המדרש. פשוט, לי קשה לבטא את עצמי, להסביר את מה שאני מרגישה. או יותר נכון, את מה שאני חושבת. כי מה כבר יש לתחושה רגשית אישית מעורפלת וחסרת מילים להציע לכם?
אז נניח אפתח את דברי ב “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.”.. כי לא כדאי שאתיימר להיות יצירתית ומיוחדת או מינימום כזו שמרגישה בנח לכתוב ולפרסם מאמרים בעלונטור בקביעות. או אולי כי להגנתי אני במשבר כתיבה. או שפשוט אין לי מוזה.
אבל מה שבטוח, ואם תסכימו לי לשתף, איני עוד מרגישה בנוח להקריא את שירי בכתיבה יוצרת, כי כשאני מסיימת – שוררת שתיקה. שתיקה ארוכה ששורפת את הבפנים. כזו שמגיעה לבשר על הכישלון. ולא נשאר על מה להתענג כי אף אחד מהיושבים מולי לא זע לא נע. ליבם אפילו לא החסיר פעימה, ושלא תחשבו שמדובר במובן המרגש והספרותי אלא להפך. כאילו מתו ולא התקיימו כי אלוהים לקח את נשמתם כשהוצאתי את המילים מפי.
אם לא שמתם לב עד עכשיו אני מנסה לכתוב (כי ביקשו ממני וכי באמת אין לי אומץ) בצורה אומנותית ומרגשת קצת יותר מהרגיל.
כי אני. רוצה. לתעתע אתכם.
ולהשאיר את גרונכם יבש כך שלאחר מכן תצטרכו לבלוע את הרוק שנמצא כרגע בפיכם שבין רגע שתביא אתכם לפזילה שתבחן את הסובבים אתכם. ואז תנשמו עמוק, כי מצפונכם נקי. אתם לא אשמים.
לפעמים עולה בי הרצון להתריס, אך בדרכי השקטה והכמעט בלתי מורגשת. כי מאסתי בסדר ובטוהר, ומן הדיוק הקפדני המקיף אותי יום וליל. כי חונכתי שלמעשים יש צורה משלהם. ודיבור, דרכה להיות המנומסת.
אך כמו שנהגתי בעבר, במכוון או לא במכוון – הצלחתי להרגיז את המורה ללשון. כי היא זו שלימדה אותי דקדוק ותחביר והקפידה איתי על שגיאות.
אה ,ואני נשבעת שאני עדיין, אבל רק תחת לחץ כי כמובן שאנסה להתגונן כי דיסלקציה זה פחות מרשים וגם קצת משפיל. אבל אני עדיין אתבלבל בין ז’ לג’ או בין ג’ לז’ כי איך אתם לא רואים שהם בדיוק אותו דבר פשוט הפוך. כי בעיני ג’ בעולם המקביל יכול להיות גם סתם זין ערירי וזקן שמקלל בגסות רוח את שכינו מהקומה למעלה שלא מפסיק עם דפיקות מחבטי הבייסבול על רצפת פרקט זולה.
למדתי בדרך הקשה ועל הטעויות משלמים ביוקר, כי כל מבחן הוחזר לי עם אין סוף קישקושים וחיצים והסברים ועיגולים על גבי עיגולים שמהבהבים ומצהירים מרחוק – מיכלי מתוקה, טעית. הנה טעות הנה עוד אחת, גם פה יש טעות ופה מה שכתבת לא היה מובן. הניסוח לא היה מדויק. המחשבה שניסית להסביר לא מובנת כלכך. אנו מתנצלים.
ואני מבינה ואני יודעת שאתם בסך הכל מנסים להסביר לי שלא בצורה ההיא ושלא כך ובסך הכל צריך לתקן כדי להחזיר ולהניח אותי בחזרה על הפסים.
כי שגיתי בדרך ואם לא אמהר לקום לתקן את צעדי תבוא קרון רכבת מהצד השני או מלמעלה או מן המזרח המערבי ותדרוס אותי. ואתפוצץ ובום (אש שריפה להבות מלאך מוות וכאוס) ולאחר מכן יגיעו גם האבל וגעגוע (שלכם יקירי, לא שלי). ולכן אני מבקשת, אל תעשו עניין רב ממותי.
כי גם כך לא יישאר ממני דבר, אפס, כלום אמחה תחת השמיים, אולי ישמר זיכרון רחוק שמוחזק על ידי מאהבי.
ועל המצבה אבקש שיכתב ‘הייתה אישה נפלאה כ”כ’ והכ’ יסמל את הפשטות כי היא הייתה כמו כולן לא מיוחדת או שונה ושלא נעיז לתאר אותו כמוזרה. היא בסך הכל הייתה בשר, גוף, רחם – אישה. אך למרות הכל חייבת אני להכיר באותיות האלף בית. בצורתן ובהגייתן כי הן באמת מדהימות וקסומות ואיך ממש בפלא הן מרכיבות מילים שמרכיבות תחושות. ואני יודעת שאני חייבת להיעזר בהן כדי שתדע ושתשמע בצורה הפשוטה והנכונה.
איני מוכנה לא עכשיו
אולי מחר
חזרה אל: עלונטור – גליון מיוחד לשבת זכור