“שני דגים צעירים שוחים להם במים ופוגשים דג מבוגר ששוחה לעברם מהצד השני. כאשר הוא עובר על פניהם, מהנהן הדג המבוגר יותר לעברם ואומר ”בוקר טוב, בחורים. איך המים“? הם ממשיכים לשחות עוד קצת, עד אשר אחד הדגים מביט בחברו ואומר ”מה זה ’מים‘, לכל הרוחות“?1
אלימות היא דבר מורכב כל כך. דווקא הדבר הברוטלי הזה, הכל-כך ברור לעיתים קרובות, שצורותיו השונות ממלאות לנו את המדיה ואת החיים בכל כך הרבה דרכים, מסתורי ונפוץ יותר משנוטים אנו לחשוב. אלימות היא לא רק אלימות פיזית, או פגיעה מילולית. האלימות הנוראית באמת, היא אותה אלימות שמקיפה אותנו כל כך שאנחנו לא שמים לב עליה בכלל. אלימות של מים, לא של אש או של רוח. אלימות שלא משמיעה צליל ברור, שלא מצמררת אותנו, שלא גורמת לנו להפנות מבט או לרוץ לעזור. אלימות שקטה, מכרסמת, מרטיבה, מנוונת.
אני עייפה. החיים בחברה האורתודוקסית מעייפים אותי. אני עייפה כי המילה ‘פמינסטית’, שהייתה כל כך קרובה לי ללב, כל כך זורמת לי בוורידים ובנשמה, הפכה לאות שני שמהבהב לי על החזה ופוסל את הקול שלי מהשתתפות בדיונים דתיים. אני עייפה כי דרישות כל כך בסיסיות לכבוד ולהתחשבות הפכו לבקשות שמוגזם לבקש. אני עייפה מגברים ונשים שאני אוהבת שחושבים שהגיוני לבקש ממני לחמול על הכבוד הבסיסי שלי בשביל מנהג פוגעני, בשביל איזה אלוהים מרוחק שהוא כנראה לא האלוהים שלי, אם הוא אסר לספור אותי למניינים, להקשיב לשירתי, לגעת בי. אני עייפה מאנשים שחושבים שהגיוני לבקש ממני לחכות בסבלנות שהם יואילו בטובם לתת לי זכויות, כי דרך החיים שלהם, ההלכה שלהם, איטית מדי בשבילי. אני עייפה מהבקשה לצמצם את עצמי בשביל כבוד הציבור, כבוד ההלכה, כבוד האלוהים, אבל לא שוקלים להכיר בכלל בכבודי. יותר מכל אני עייפה מגברים ונשים שאני אוהבת, אוהבת כל כך, שלא מבינים בכלל למה כל זה, אבל לא רוצים לפגוע בערכי החברים שלהם או בערכי המנהג או בערכי המקום, ולא סופרים את הערכים שלהם. איזה מן ערכים יש לכם, אנשים שמוכנים להתפלל במניין שלא סופר את חברות שלכם, את ידידות שלכם, את האחיות והאמהות שלכם? איזה מן ערכים יש לכן, נשים שמוכנות להתפלל במניין שלא סופר אתכן? איזה מן אלוהים יש לכן/ם?
אני עייפה מרגעים משפילים בבוקר יומיומי, בו סופרים גברים ורואים דרכי.
אלימות : “כל פעולה הנעשית כאילו פעלת לבדך: כאילו שאר היקום אינו קיים אלא כדי לספוג את הפעולה”2.
הדילוג הזה המכאיב, השקוף, של האצבע הסופרת בלחש אנשים למניין, לא רק שהוא משפיל. הוא אלים. והתפילה שמבוססת עליו היא אלימה. אותה תפילה נהדרת, שרקומה לי על חותם הלב, נצור לשוני מרע, ונפשי כעפר לכל תהיה, התפילה שאני לוחשת בערב, בבוקר ובצהריים, וגם כשאני מפחדת, או עצובה, והנה היא מושחתת, זרה, טבולה באלימות; זאת מצאנו, הכירי נא הכתונת בתך היא אם לא?
אלימות היא, על כן, גם כל פעולה שאנו סובלים בלא להיות שותפים בה בשום בחינה”. גם אני הייתי אלימה, גם אם האלימות שלי הייתה פסיבית. השתתפתי במניין. מחלתי על כבודי. הייתי סבילה ושותקת במשחק המעוות הזה של כבוד וכוח.
אז הפסקתי להשתתף בו. כבר חצי שנה שאני לא מתפללת אתכם, ולא נראה כאילו למישהו אכפת, כאילו למישהו חסרה התפילה שלי בבוקר, כאילו למישהו חסרה הנוכחות העייפה והמתולתלת שלי בבקרים. אבל איך אפשר לתמוה על זה בכלל? אנחנו חיים במציאות בה השיח הוא פשטני, אלים כל כך, פסיבית ואקטיבית, שמקהה אותנו והופך אותנו לחירשים ועילגים. כשצריך לצעוק כדי להיות מובן, איך אפשר לצפות מהאחר/ת להבנה של לחישות, של מוסיקה, של מחוות? של שתיקה? של העדר?
נמאס לי לצעוק. נמאס לי לצעוק בדיונים, ונמאס לי לצעוק על אנשים, ונמאס לי להפוך את התפילה שלי קרדום לחפור בה. אני פשוט רוצה להתפלל תפילה אמיתית, מהנשמה, חפה מאלימות. תפילה של קהילה מתחשבת, תפילה של ביחד. אני רוצה לצוף על התפילות שלנו אל אלוהים, בשקט המנומנם הזה של הבוקר השגרתי והעייף, שמלווה בריח של משחת שיניים וכוסות קפה ורוח בוקר כזאת של רמת הגולן.
אבל אני לא יכולה לעשות את זה יותר. אז אני לא מתפללת. לא התפללתי כבר כמעט חצי שנה. אני מתפללת במילים שלי, לבד, קצת אחרי או קצת לפני המדיטציה שאני מצליחה להגניב לפני או אחרי הלימוד, בבוקר או בערב לפני שאני נרדמת במיטה. לפעמים אני מתפללת בלי מילים בכלל, סתם בפעימות לב, בתחושות, בבקשות דוממות של מנגינות או בכי או צחוק. אלוהים שלי, אלוהים שאכפת לו מהתפילה שלי, מקיף אותי תמיד, ושומע אותי תמיד. אבל מדרשת השילוב נטור, לא.
[1] דיוויד פוסט וואלאס, ילדה עם שיער מוזר
[2] חירות קשה, ע. לוינס, 1963, הוצאת רסלינג, עמוד 67
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ו
שלום תמר, אני קוראת את המאמר שלך ומתפעמת. מתרשמת כל כך מהדברים החדים והנוקבים, אשר בזכות כנותם, נכנסים היישר לליבי. אני שותפה לרגשותייך וטענותיייך. ועם זאת, הייתי מעוניינת להקשות- האם אפשר לקיים תפילה במניין שוויוני שלא מתוך גינויה של התפילה הלא שוויונית שמתקיימת כעת? אלא מתוך אהבה אמיתית לתפילה ולא מתוך רגשי הכעס המרים? והאם להלכה המתפתחת והמתהווה באופן טבעי יש דבר מה לומר בעדה של התפילה השוויונית? באם תמצאי קולות תומכים הייתי מעוניינת מאוד לשמוע אותם. רוב תודות, והצלחה בלימודייך במדרשה.
תמר, שאלה נוספת- האם את רואה יתרונות בתפילה הנפרדת המתקיימת כרגע, ואם את רואה חסרונות בתפילה המעורבת? אשמח אם תשתפי במערכת שיקולייך. שוב תודה!
שלום תמר, הדברים הצלולים שכתבת שיצאו מן הלב נכנסנו (עמוק) אל הלב (שלי). ואילו לצד הרגש המזדהה, עולות תהיות ביחס למשל הנפלא שהבאת: האם בכלל אפשרי, לדגים (גם מבוגרים) להיות מודעים לתווך קיומם- למים? שהרי למודעות נדרש מרחק , נדרשת נקודת מבט חיצונית שמאפשרת התבוננות. …ואולי זו החשיבות הגדולה, השירות הגדול ביותר, של המהפכה הפמיניסטית למין האנושי כולו- גילויה של אפשרות קיומן של נקודות מבט נוספות…
ולגוף העניין, מעבר לתחושת הזדהות עמוקה שלי עם דברייך עלי להוסיף, כמי שאינו שוחה ב”מים” הללו (אני שוחה במים “אחרים”), כי בשורש הקושי שהעלית קיים עניין מטריד (אותי), והוא נוגע לתיאולוגיה שביסוד השפה היהודית; לזהות הזכרית שהמסורת היהודית ייחסה ומייחסת לאלוהים. כתוצאה מכך היחס לאלוהים כפי שעוצב בסידור התפילה מייצר הבדל בין האינטימיות האפשרית של האיש המתפלל לאלוהים לבין האישה המתפללת מאותו טקסט. במילים אחרות, צמצום מקומה של האישה בבית הכנסת עד כדי הדרתה אינו נוגע רק ל”סטינג” (המסגרת, התפאורה..) אלא למהותה של התפילה כפי שעוצבה עד היום.
אז נכון שבקהילה הרפורמית (שעם חבריה אני נמנה) מתקיים תהליך מתמיד של פיתוח שיח נשי של תפילה שמבקש לייצר גם אינטימיות נשית בתפילה, ואולם הדרך עוד ארוכה עד שתתגבש תפישת אלוהות שאיננה מזוהה רק עם גבריות. לענ”ד תרומתה הגדולה של המחשבה הפמיניסטית ל”דעת אלוהים” היא ההכרה שבגלל קוצר הכרתם של מאמיניו יוחס לאלוהים “מקווה מים אחד”, אך משהתבססה נקודת מבט נוספת (פמיניסטית) התגבשה גם ההכרה שיש עוד מקווי מים שאלוהים נוכחת בהם. (טענתי היא שלאחר המהפכה הפמיניסטית המשך השימוש בשפה הגברית בלבד משמעו צמצום אלוהים)
מיותר לומר שאני תומך לחלוטין בעמדתך, וגם אם מניין שוויוני עוד לא ייצר את השוויון המלא בין בני ובנות חוה ואדם בשיח התפילה, ברור (לי) שזו הדרך הראויה. יישר כוחך.