בימים הקרים של החורף, כשאני קצת עצובה ולבד, מבטי מטייל תכופות לכיוון הרצפה ואני מוצאת את עצמי תוהה: בשביל מה הרגליים באות בזוגות? כדי שתהיה חלופה? בשביל שאחת לא תהיה בודדה? בגלל כוח המשיכה? ואז, אני נזכרת…
רגל אחת, עוזרת לי ללכת. השנייה, תוקעת אותי במקום, וכך אני משחקת במשחק הצעידה. הרגל האחת גוררת את השנייה. כשרגלי האחת מדלגת אל עבר השדות הפתוחים, השנייה כבדה, מבקשת לעצור. וכשאני רוצה לעלות על הגגות הכי גבוהים- לקפוץ עם שתי רגליים, לצנוח ולעוף, רגלי האחת על סולם רעוע מטפסת, השנייה כמשקולת, מושכת אל האדמה. כך, כל משחק הצעדים הופך למשחק של התקדמות ונסיגה. האחת ימינה, השנייה שמאל, האחת קדימה, השנייה לעצור. לפעמים הבטן מרגישה קרועה מרוב משיכות, מפחדת שהיא סתם מסתובבת במעגלים. לפעמים אני חושבת שיום אחד הן פשוט ייקחו את עצמן ויעזבו אותי, רגל אחת תרוץ קדימה, השנייה תיסוג לאחור ואשאר שכובה על הכביש, מבטי אל השמיים אם לא אל הרצפה. אני יודעת, תמונה קצת מבחילה, יכולה להיות סיטואציה הפוכה. הסכם שלום עוד עומד בפתח, והרגליים ילחצו ידיים ויחליפו מבט והבטן תירגע וסוף כל סוף אהיה שוב שלמה. בלי מתחים ומחלוקות, בלי קרעים ושסעים. אבל עד שיקרה כך או אחרת, אמשיך לשחק במשחק הצעדים.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ו