“אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד [שבכל הפעמים חשב שהנזיר שנטמא התחרט בשל כך על נזירותו ומשום כך בטלה היא למפרע ולכן קורבן האשם שהוא מביא אינו נצרך ואסור לאוכלו];
פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: “איש… כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'”.
(בבלי נדרים, ט’:)
***
כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו תלמידי בית המדרש בנטור ועל כן כולנו יודעים כי “אני חושב – משמע אני קיים”. משפט מפורסם זה, המכונה גם הקוגיטו, נחקק בתודעה האנושית בספר “הגיונות” של רנה דקארט. בפשטות, לפי המשפט, המחשבה היא הדבר היחיד היכול להעיד על קיומנו הממשי בעולם, בניגוד לדברים המוחשיים עליהם לא ניתן להסתמך על מנת להגיע לאמיתה זו. לא ניכנס לנפתולי הפילוסופיה שמאחורי המשפט, אך מהצצה חפוזה בו, ניתן לראות בבירור את כובד המשקל שהוא מעניק למחשבה האנושית.
נקפוץ עתה כ-1,200 שנים לאחור, ודי הרבה מזרחה, לבבל של השנים 500-200, תקופת התלמוד כמובן. כבר אז, בבתי המדרש בסורא ופומבידיתא ישבו תלמידי חכמים והתפלספו בשאלות שונות, ובין השאר גם בשאלה דומה לזו שעסק בה דקארט אלף שנים אחריהם – הלא היא שאלת חשיבות המחשבה בחיי היומיום, בחיי המעשה. איזכורים רבים לשאלה זו ודוגמאות מעניינות ושונות לעיסוק בסוגיה חשובה זו, מצאנו משובצים לאורך כל סדר נשים, ואולי אף בכל אחת מהמסכתות המרכיבות את הסדר, אותו נזכה לסיים השבוע. זהו הסדר הראשון אותו אנו זוכים לסיים במלואו, ויגענו ומצאנו חוט שני שלדעתנו שוזר רבות מהסוגיות המופיעות במסכתות השונות – חוט המחשבה. הפער בין המחשבה לדיבור ולמעשה בסדר נשים מוצא ביטוי נרחב בארבעה תחומים עיקריים: הנדרים, הקידושין, הגירושין והקניין.
נעבור עתה למספר דוגמאות הפזורות בסדר המשקפות לדעתנו סוגיה זו:
“ההוא דאתא לקמיה דרב הונא, אמר ליה: ליבך עלך? אמר ליה: לא, ושרייה.” (בבלי נדרים, כא:)
(אותו אדם שבא לפני רב הונא, אמר לו רב הונא: האם היה לבך עליך בשעה שנדרת את הנדר – היינו האם היית מיושב בדעתך בשעה שנדרת? אמר לו אותו האיש: לא, והתיר רב הונא את נדרו)
דוגמא זו הינה דוגמא למקרה בו אדם לא חשב עד הסוף על השלכות הנדר שלו בשעה שנדר את הנדר, אם מכעס, אם מפיזור הדעת, ומכיוון שכך התיר לו החכם את נדרו. אין ספק כי אותו האדם נדר נדר שמבחינה מילולית היה לו תוקף מובהק, שהרי המקרה לא דן בבעיתיות לשונית בנדר עצמו (ישנן במסכת דוגמאות למקרים כאלה למכביר), אך רב הונא סובר כי לא די בכך על מנת לתת תוקף הלכתי-משפטי לנדר – על הנדר להיעשות במחשבה צלולה והבנה של משמעויותיו הרחבות. כך שאפילו בדיעבד ניתן לבטל את הנדר על ידי הבניית מציאות מדומה בה הנודר מבטל את נדרו תוך שהוא משליך מחשבת ביטול מאוחרת על הנדר ובכך מבטלו למפרע. זוהי התנגשות ברורה בין דיבור שעל פניו נראה תקין ותקף, לבין המחשבה שמאחוריו, או חוסר המחשבה, שלמעשה מבטלת אותו!
“כל גט שנכתב שלא לשום אשה, פסול”. (גיטין פרק שלישי משנה א’)
זוהי דוגמה, אחת מיני רבות בדיני גיטין, למקרה בו המחשבה העומדת מאחורי כתב הגט מתנגשת איתו ופוסלת את כשרותו. המשנה אומרת לנו באופן ברור כי גט, עוד בכתיבתו, מחוייב להיות ממוען לאישה ספציפית. אם הגט נכתב ללא מחשבה על האישה שאמורה לקבל אותו, הגט פסול! זוהי דוגמה מצויינת בה ניתן לראות כיצד המחשבה של האדם יכולה לבטל תוקף או להקנות תוקף למסמך משפטי כתוב, שבמבט ראשוני נראה כשר לחלוטין.
אם עד עתה ראינו מקרים המבטלים תוקף משפטי של דיבור או מעשה בגלל חוסר התאמה ביניהם (בין ב’זמן אמת’ ובין למפרע) הדוגמא הבאה חריפה הרבה יותר בקיצוניותה; במקרים חריגים דוגמת מקרים של מסורבות גט או בכדי למנוע ממזרות מילד שנולד לאישה שלא מבעלה ישנו ‘פתרון קסם’ המצוי בידי חכמים הקרוי הפקעת קידושין. בהפקעת קידושין מבטלים חכמים את קידושיה הראשונים של האישה (לפיכך, במקרה של סירוב הגט, האישה נקראת מעתה פנויה ובמקרה של ביטול הממזרות, הביאה עם הגבר השני שהובילה להולדת הילד לא היה בה משום ממזרות, שהרי הגבר הראשון, “הבעל”, כבר לא נקרא בעל). הייחודיות והקיצוניות של הפקעת הקידושין מתבטאת בעובדה שביטול הנישואין למפרע על ידי חכמים בא בניגוד גמור לדעתו או מחשבתו המקורית של האדם (וגם שלא ברצונו!) ובכך מבטלים את התוקף ההלכתי של הקידושין:
“תנו רבנן: בטלו מבוטל, דברי רבי. רשב”ג אומר: אינו יכול לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו שאם כן מה כח בית דין יפה?!- ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גיטא ומשום מה כח בית דין יפה שרינן אשת איש לעלמא?! אין! כל דמקדש, אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח דקדיש בכספא, קדיש בביאה מאי איכא למימר? שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות”.
(גיטין ל”ג, א’)
(תנו רבנן: אם ביטל האיש את הגט הריהו מבוטל, דברי רבי. רשב”ג אומר: אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו שאם כן מה כח בית דין יפה? והאם יש דבר שמהתורה בטל הגט [שעל ידי ביטולו בידי הבעל הוא מבוטל מדין תורה] ומשום טענת מה כח בית דין יפה מתירים אשת איש לעלמא?! כן! כל המקדש, על דעת חכמים מקדש, והפקיעו חכמים את הקידושין ממנו. אמר לו רבינא לרב אשי: נניח שקידש בכסף, אך אם קידש בביאה, מה אפשר לומר? שיווה חכמים לבעילתו בעילת זנות.)
במקרה הזה יש התנגשות בין כוונת הבעל שבכלל חפץ בביטול הגט ואילו חכמים עושים מהלך “מטורף” בו הם קובעים שהם מבטלים את כוונתו הראשונית לקדש את האישה כשהם טוענים שכל הקידושין נעשים על דעת חכמים ולכן בידי החכמים הזכות לבטלם, ובמקרה של הקידושין בביאה, שמלכתחילה נעשה לשם קידושין, הם עושים מהלך דומה על ידי קביעה שהבעילה הייתה בעילת זנות ואין בה משום קידושין! בלימוד של הלכה זו לא ניתן להתנתק מן התחושה של מעין ‘משטרת המחשבות’ שבשרותיה משרתים חז”ל הקובעים לבני האדם את מחשבותיהם ואפילו בדיעבד.
“ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי, אמר רבא: הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים” (בבלי קידושין מט:)
(אותו אדם שמכר את נכסיו על דעת לעלות לארץ ישראל, ובזמן המכירה לא אמר דבר על כך, [ולבסוף נבצר ממנו לעלות ארצה ורצה לבטל המכירה] אמר רבא: אלו דברים שבלב, ודברים שבלב אינם נחשבי)
זוהי עוד דוגמא נפלאה של קונפליקט בין המחשבה למציאות, אך בדוגמא זו ניתן לראות כי רבא סובר, בניגוד לדעות הקודמות, שאין בכוח המחשבה שמאחורי המכירה לבטל את המכירה לאחר שנעשתה. רבא אף מגדיל ועושה ונותן לנו כלל “דברים שבלב אינם דברים” היינו – אין תוקף לדברים שבלב, למחשבות. כמובן שלא בזה מסתיימת הסוגיה וקושיות מושלכות מצד לצד בבית המדרש, אך מה שמעניין אותנו כאן היא עצם דעתו הייחודית של רבא על “דברים שבלב”.
***
ראינו אם כן מספר דוגמאות, מתוך רבות אחרות, לעמדות שונות ביחס לתוקף המחשבה אל מול הדיבור והמעשה. בהקבלה אל ימינו, במדינה דמוקרטית, נראה שמבחינה רשמית ויבשה החוק מתייחס אך ורק לדבריו של רבא- דברים שבלב אינם דברים. אחד היסודות הבסיסיים ביותר במדינה דמוקרטית הוא חופש המחשבה והביטוי והתייחסות הבלעדית למעשה- מותר לאזרח לחשוב כאוות נפשו, ואפילו לבטא את מחשבותיו אלה, החוק מגביל רק את המעשה. אך האם עלינו להתעלם לחלוטין מהמחשבות המסתתרות מאחורי המילים? במציאות היומיומית אנו מרבים לפקפק במה שנאמר לנו, אנו מרגישים פעמים רבות את הפער הכבד בין המילים למחשבות- אך מאידך האם היינו רוצים מעין “משטרת מחשבות” המפקיעה מהאדם את הזכות לחשוב? נראה לנו שבעוד שמבחינה חוקית עלינו לנסות ולשמר את העיקרון של ‘דברים שבלב אינם דברים’ המקנה את החופש הבסיסי כל כך לאדם ישנה חשיבות רבה לנסות ולהחזיר למילים את משמעותן, שאבדה להם במידה רבה בעידן המודרני והפוסט-מודרני. עלינו לחפש אחר הכוונה והמחשבה המסתתרות בין השיטין, ובכך אולי נזכה ליצור מציאות אמיתית יותר, ומעט פחות קרה וצינית בה למילים אין בכלל משמעות.
הדרן עלך עשרה יוחסין וסליקא לה מסכת קידושין, וסליקא לה סדר נשים!
–
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ו