בשבת זכור אנו מצווים למחות את זרע עמלק במפטיר הפרשה. בהפטרה מסופר לנו על אודות הכשלון של שאול, מלך בישראל, אשר ריחם על המלך אגג מזרע עמלק.
מהו המניע של האלימות המתבקשת מאיתנו לאורך כל הדורות? מהי הסיבה למעשה של אותה האלימות המתבקשת מאיתנו לאורך השנים כלפי עובדי עבודה זרה ובייחוד כנגד עמלק? ובכן, ברמה הסוציולוגית אחת מן הקטגוריות המשמעותיות ליצירת אחדות וסולידריות בקבוצה היא אויב משותף. אמחיש זאת כך; ישבתי לי באחד הימים מחוץ לבית המדרש והתנהלה שיחה על הכדורגל הישראלי. שלושה אנשי מפתח ניהלו את הדיון. הראשון אוהד בית״ר ירושלים, השני אוהד מכבי ת״א, והשלישי אוהד הפועל ת״א. הפועל ת”א היא הקבוצה שבמקרה היא היריבה המרה ביותר של שתי הקבוצות האחרות הנאהדות בסיפור. השנאה שבין בית״ר להפועל ובין מכבי להפועל איחדה את אוהד בית”ר ואת אוהד מכבי לכדי ‘קואליציה’, והמשך השיחה נגע לשנאה להפועל ת”א.
גם במחיית זכר עמלק וקריאת מצווה זו למשך דורות ניתן לראות ניסיון תיאולוגי לשימור אחדות העם על ידי שנאה משותפת.
כאשר גורמים לקבוצה להתלכד סביב עצמה ולשנוא את הקבוצות ששוכנות לידה, מפחיתים את הסיכוי להתפוררות הקבוצה ולהתקרבות חבריה לתרבויות זרות. אפשרות זו הייתה יעילה במיוחד עבור הכהונה והמלוכה, מרכז התרבות, הרשויות והדת בתקופות קדומות. אחת המטרות שניצבו לנגד עיני הכהנים והמלכים הייתה לבסס את האמונה בקרב העם על מנת לוודא כי מעמדם הגבוה ישתמר, וכי העם יהיה נאמן אליהם. לצורך זה, מסתבר, כל האמצעים כשרים.
ההבנה של המניעים הקדומים לשנאה כלפי קבוצה דורשת מאיתנו להתייחס בימינו לעוד שאלה מהותית בנידון. למה בעצם אנחנו ממשיכים לקרוא את אותם הטקסטים האלימים והגזענים, בייחוד כשאנחנו לא נמצאים בעידן שבו הדת נמצאת בנקודת המפתח ובטח שלא קרובה לשיא פריחתה? אצלי נוצר דיסוננס לא פשוט שכאשר אני יודע שהדת היהודית- זו שאני משתייך אליה וזו שחינכה לדרכי שלום ונועם- עומדת מאחורי טקסטים שקוראים לרצח עם שלם ומחיקתו.
ובכן, קיימים אנשים שיעדיפו להתעלם מכל הקטעים האלימים הקיימים ביהדות. הם עשוים להתחמק מלהגיע לשמוע את קריאת המגילה ואת המפטיר של שבת זכור, או לחליפין למחוק מן ההגדה את המשפט ״שפוך חמתך על הגויים״. כל הדיון סביב הנושא יראה להם מיותר או לא נוח, ועל כן הם ירצו להמנע מהמחשבה על קיומם של דברים “לא הומאניים” ביהדות.
אני יכול להבין את חוסר הרצון להיות שותפים לדברים שנשמעים נבזים ובהחלט נבזים הם, אך למעשה ההתעלמות וההדחקה הן הדבר הנורא ביותר שאפשר לעשות. פרויד טען שכאשר הגיעו אליו מטופלים עם מגוון בעיות מוטוריות ומחלות הוא גילה שהגורם לכל הדברים האלו הוא הדחקה של מקרי מין ואלימות שחוו בילדותם. על מין אמנם לא נרחיב את הדיבור, אבל על אלימות נושאינו מדבר. כאשר אנחנו זורקים לארכיונים את האלימות ביהדות אנחנו למעשה מדחיקים אותם לתת-מודע שלנו, והבעיה החמורה ביותר העלולה לקרות היא שהאלימות תפרוץ. פרויד גילה שהדרך להתגבר בהצלחה על אותן הבעיות היא להתעמת איתן ראש בראש, להציף אותן ולהבין אותן. כאשר אנו מוחקים ומדחיקים את אותם הכתבים האלימים אנו פוגעים בעצמנו. למעשה עלינו לגדול גבוה מן הטעויות הנמוכות שמולנו.עלינו לחנך מתוך הכתוב הזה לאחדות אחרות, לא אלימה. עלינו להכיר את הסכנות הקיימות בביצועו, ולהיות נכונים להתעמת עימו. ידינו לא נועדו כדי להרים כלי מלחמה, ידינו נוצרו כדי ללחוץ יד לשלום.
חזרה אל: עלונטור – גליון מיוחד לשבת זכור