“הידוע לך, למה לפתע נפלו פניו של הנער? עד שאזר אומץ לדבר עם אהובתו, ראה אותה מדברת עם אחר…”
לסיפור הזה לא הייתה התחלה / כי זה אף פעם לא פשוט נוצר / חצי כמו התפרצות של מחלה / והחצי השני הוא הכאב שנותר.
הכאב שיישאר תמיד מהצלקת / צלקת שנידונה תמיד להיפתח / כמו צלילה המצמרר של דלת חורקת / שאחרי רגע בלבד – יישכח.
עמוקה יותר מכל חתך אפשרי / ברורה יותר מחלון חדרי השקוף / אדומה יותר מהדם שבגופי / מכובדת יותר מסבי הזקוף.
בהייה אל תוך הלילה העמוק / חיוך מסתורי שמופיע סתם / קול בראש שאמור כבר לשתוק / קול – שאף פעם לא נרדם.
כיצד מרדימים אותו, כיצד?! / המבט – מבקש להיעשות למילים / כי הוא תמיד בא מהצד / בעוד המילה, לה הרבה שבילים.
תשוקה שנוצרת מאש המחסור / שורפת עד כדי שנאה עצמית / מאיימת לחתוך את הרוח במסור / מסור ששמו השפל: “תדמית”.
מי יש בכוחו לעזור? / או ראשית, בכלל להסתכל ולהבחין? / גם לו היה עליי אור זרקור / רק היו הם ממשיכים ומשבחין.
שבח – תרגיל מלוכלך ונבזי / “כל אדם מחפש רק מחמאות” / אלו מחשבותיו של אדם טיפוסי / או שמא רק חלום בלהות?
מימוש, חרדה וקנאה / אלו הכוחות שמניעים את העולם! / ואם כך, למה להוסיף את השנאה / השנאה שתמצא בכולם!
כן, בכולם ובעיקר אצל חברים / נותר חסר אונים אל מול המציאות / ועכשיו תבוא לה המאיסה בחיים / שאלה לי: היש לי החירות?
היש קשה יותר מזו התחושה / שמעלה בעיניים דמעות אין קץ: / קנאה מתפרצת שרוצה בקץ עצמה? / האם התקווה תשוב לנצנץ?
האמת היא שלתקווה מעוז אחד / והאמת היא, שאפילו באדם! / אמנם באדם מאוד מיוחד / שלקריאת בדידותך מעולם לא נדם!
יללת יסוריי מי ישמענה? / כואבת, מכעיסה אך מסקרנת / היש אוזן אונש שתכילנה? / הנה היא – בהיסוס מתקרבת.
פניה העדינות ושפתיה החתומות / מציצה, אם מביט בה אני גם / ובזווית עיני, מבט תענוגות / מה נאות פסיעותיה משם לשם.
האם היא הפעם תפסע אליי? / תשב לצדי, תישיר מבט? / והרי, מה אני ומה חיי? / חיים שהכלום את האומץ שלי סחט.
הה! הנה, נגלית היא לעיניי / לבי מתנפח מרוב שמחה ודאגה / לשתוק או לדבר – מה כדאי? / “רק (המחשבה דומעת) שלא אאבדה”.
עכשיו, שום פסיכולוגיה לא תעזור / שום תיאוריה פילוסופית גם כן / רק נפש שמבקשת פנימה לעבור / אולי היא תמצא בה חן?
נבלע, קופא ומתחמם בעיניה / כואב בכאבה ומאושר בשמחתה / נפש האדם – רבות נפלאותיה / והנס: הדאגה בנשמתה.
חיוכים נשלחים לכל עבר / מתענג לשמוע את המילים במנגינת קולה / היא מתחילה לאחות לי את השבר / (והאם אני את שלה?)
אך ככל שהזמן הולך וחולף / עולה בי תחושה חזקה וצורמת / יש בי חור שדרכו הזמן דולף / והיא רואה זאת – אך דוממת.
דוממת כי (ופה נחשף הסדק) / אני רק כלי למטרתה האחרת / זה מרעיל את לבי ומצמיח בו נמק / ממעיין נובע לערימת זבל שוממת.
לפתע, הסחת דעת קלה שבקלות / היא מזנקת במהירות על ההזדמנות / כוונותיה מתגלות / כמו רוח פרצים, נושבת פנימה ריקנות
היא קמה ומקנחת ב-“תודה” חביב / יוצאת החוצה כאילו לישון / האם לא הייתי מספיק נדיב? / באהבתי אליה לא הייתי הראשון…
היא חוזרת ומתיישבת ליד אחר / עיניה זוהרות למאמרי פיו / היא מחפשת ידיד נפש או חבר / וכשקם ונטשהּ – עד היום לא הבנתיו.
כה זר גורלי עד שמילותיי בוכות / מקומי במושב לצים / וברגע זה כוחן של המילים נגמרות / ועת לשכב בחושך, באגרופים קמוצים.
חזרה אל: עלונטור – גליון מיוחד לשבת זכור