הרמב”ם ושפינוזה – בין ימי הביניים למודרנה ראציונליסטית
ובכן, במאמר הבא אנסה להסביר על שתי תפישות שונות לגבי עניין מרכזי בעולם היהודי, הלא הוא נושא הנבואה והנביאים. במקרא, לנביאים יש ערך חשוב ביותר שנפרש למשך עשרות ספרים. אביא את גישתו של ברוך שפינוזה שבניגוד די מוחלט לרמב”ם החליט שלא להתחסד אל הנביאים ולבקר אותם ומהצד השני אביא את גישתו של הרמב”ם שאת אהבתו אל הנביאים ותשוקתו לנושא אפשר לראות בכתיבה שלו. במאמר להלן אסביר את דעתו של שפינוזה ואת דעתו של הרמב”ם ולאחר מכן אשווה את דעותיהם. יש לציין שאת החומרים להלן לגבי הנביאים והנבואה משפינוזה הבאתי מהספר “מאמר תיאולוגי-מדיני” ואת החומרים של הרמב”ם הבאתי אך ורק מספר “מורה הנבוכים”.
הנביאים לפי הרמב”ם
לפי הרמב”ם ישנם באדם, בין אם נביא הוא או בין אם אדם מן המניין, כמה כוחות חשובים. הראשון מבניהם היא “כוח המשער” שהוא סוג של אינטואיציה מבורכת אשר מתחלקת בין האינדיבידואלים באופן שונה. הכוח השני הוא “כוח העוז” הכוח הזה הוא הכוח שעוסק בהישרדותו של האדם והרצון של האדם להיטיב עם עצמו. מחד גיסא יש אנשים בעלי מעט מכוח העוז, אשר לא יעזו לעמוד כנגד חרק קטן בסלון ומאידך גיסא ישנם בעלי עודף מן הכוח הזה אשר יעזו להילחם עם אריה בשדה קרב גלאדיאטורי עם קהל צמא דם.
הרמב”ם טוען שלאדם יש צורך משמעותי בכוחות הנזכרים לעיל בכדי להיות נביא, ובכדי שיהיו איתנים דיים, שני הכוחות “כוח העוז” ו”כוח המשער”, צריך שישפע עליהם השכל. השכל הוא הדבר הנשגב ביותר שאפשר לשאוף אליו ולקבל ממנו את הטוב. בח”ב י”ב המשיל הרמב”ם את השכל למעיין, כמו המעיין, השכל הוא מקור החיים, המקום בו הטוב נמצא, כמו המים, וכמו המעיין השכל מרווה ומספק את כל ומתפרץ לכל עבר. הוא מרווה את הקרובים אליו וגם את הרחוקים ממנו. אין ספק שהוא משרת בצורה המועילה ביותר את הקרובים אליו אשר יכולים לקבל ולהנפיק את המיטב אשר הוא יכול להציע. אותו המעיין המתגבר שהוא השכל צריך לשפוע על אותם הכוחות הנזכרים לעיל ומשם יהיה אפשר להנפיק את המיטב ולקרב את האדם אל דרגת הנבואה.
ובכן, נשאלת השאלה מי למעשה זוכה להיות נביא? לצורך בירור שאלה זו פניתי לח”ב פרק ל”ב, הרמב”ם החליט שלא לתת לי את התשובה הפשוטה והמהירה שקולעת אל דעתו במדויק. הוא דאג כהרגלו להאריך את הדרך אל הדעה הנכונה. לפני שהוא מספר את מה שהוא מאמין בו, הוא חייב להסביר באילו דעות הוא אינו מאמין ביחס לנבואה. הוא חילק זאת כך; בדעה הראשונה סופר דעת ההמון הבורים (שמעטים מהם שותפים ליהדותו של הרמב”ם), בדעה השנייה סופר על דעת הפילוסופים (האריסטוטליים), והדעה השלישית היא דעתו שלו.
דעת ההמון הנבערים היא כזו שאלוהים בוחר במין ספונטניות את מי שהוא רוצה שיהיה לו לנביא, ולאחר שהוא מנבא אותו הוא שולח אותו למשימה. לדעתם, אותו נביא יכול להיות כל אדם, בין אם הוא עשיר או עני, בין אם הוא עולל או ישיש, ובין אם הוא חכם או נבער מדעת. הקריטריון היחיד למשה שההמון הנבער כן נותן לנביאים הוא שצריך להיות בהם “טוב” כלשהו. נביא אינו יכול לדעתם להיות אדם רע.
דעת הפילוסופים (האריסטוטליים) על הנבואה היא סוג שלמות אשר טבועה באדם, השלמות הזו איננה מושגת באופן מידי. השלמות הנבואית היא שלמות אשר דורשת מהאדם תרגול. השלמות נמצאת אצל האדם ב”כוח” ורק לאחר התרגול היא יכולה לצאת אל ה”פועל” אלא אם כן הופרעה על ידי תנועה מזגית אין הנבואה יכולה לשפוע על בן אדם נבער מדעת משום שהיא צריכה מישהו שיוציא אותה מן הכוח ואת זאת לא יוכל לעשות אדם אשר הוא בור ועם הארץ. לדעתם אין הנבואה דבר שאדם קם אתה בבוקר לאחר שהלך לישון בלעדיה “כמוצא מציאה”.
דעתו של הרמב”ם אינה שונה במיוחד מדעת הפילוסופים, למעשה ההבדל הוא סוג של סינתזה בין דעת ההמון לבין דעת הפילוסופים. הרמב”ם מסכים עם הפילוסופים שלכולם יש פוטנציאל שווה להיות נביא וצריך לעבוד בשביל להגשים אותו, מצד שני הנביא בכל זאת נבחר להיות נביא להיות כזה. בחירתו מתבטאת בדרך מעניינת, הרמב”ם מצטט את חז”ל באומרם: “אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור, ועשיר”. בכדי שהנביא יוכל להוביל שינוי כלשהו בעם הוא צריך להיות בעל עמדה נחשבת וידועה. אסביר:
אמנם יכעס עליי הרמב”ם שאני משתמש במשה רבינו עליו השלום כדוגמה, אך אין ספק שמשה הוא הדוגמה הנפלאה מכולם לתיאור הנביא. ההנחה שלי כלפי משה עליו השלום היא שבהתחשב בכך שהיה הוא בן למשפחת מלוכה, אניח שהיה הוא אדם משכיל, מלומד ובעל ממון רב. כלומר, משה היה במקום בו הוא יכול להשפיע על החברה ולהזיז מהלכים. ובשם כך הייתה זו “בחירה” קלה במשה להיות לנביא האולטימטיבי.
לפי הרמב”ם אם אנחנו רוצים לזהות נביא, או אדם אשר צפוי להיות נביא, תחילה עלינו להתבונן בשלמותו, לעקוב אחר חייו אחר מעשיו ומנהגיו. בראש ובראשונה הוא צריך לא רק להתחמק מכל ההנאות המטריאליסטיות, אלא לבוז להן! אך כאמור גם מעמדו החברתי מעיד על פוטנציאל הנבואה שלו. וכך לפי הרמב”ם אפשר לראות את בחירת הנביא לא כמו הספונטניות של בחירת הנביא לדעת ההמון, אך גם לא באופן עצמאי ללא בחירת האל, כדעת הפילוסופים.
מן הרשום לעיל אני אוכל להסיק בנקל על כך שהרמב”ם אוהב ואוהד את הנביאים והנבואה. אדם שמשווה את הנבואה לשכל ואת אותו השכל למעיין שמרווה את קרוביו המעיין הוא מקור החיים ללא צל של ספק, הוא המקור שממנו אנחנו מתקדמים הלאה והמקום אליו אנחנו תמיד שואפים, וכאשר מבקש מאיתנו למצוא את הנביא לפי שלמותו משום שזו היא המעלה העליונה, וכאשר דורש ממך אדם, בין אם הוא הרמב”ם ובין אם הוא אדם מן המניין להתבונן על אדם ולראות את גדולתו לפי התנהגותו הרי לך אדם מעריץ, אדם שלא מפחד בלהפריז אהבה כלפי הסובייקט שממולו אשר אותו הוא בוחן, וכלפי הטקסט המקראי אליו הוא מתייחס ביתר רצינות, ואובייקטיביות.
הנביאים לפי שפינוזה
להתרשמותו של שפינוזה, בכתבי הקודש הנבואה או ההתגלות הן הכרה ודאית שנגלתה לבני לבני-אדם על ידי האלוה. התרשמותו מתפקיד הנביא הוא כאיש המסביר את אותן ההתגלויות.
נביא בעברית, מסביר שפינוזה, משמעו נואם ומתורגמן, במקרא לעולם יהיה מתורגמן של אלוהים, הוא מבסס את דבריו על פסוק מספר שמות: שם אומר אלוהים למשה: “ראה נתתיך אלוהים לפרעה ואהרון יהיה נביאך” (שמות, ז’, 1).מכאן משתמע שאהרון הולך לשמש כמתורגמן של משה בכדי שדבריו של משה יעברו אל פרעה.
ובכן, שפינוזה טוען על הנבואה שישנה בעיה עם דרך הבנת נבואות הנביאים ולכן החליט הוא לנתח ולבחון את הנביאים לאורך ספרי הקודש[1]. ואכן, לפי אותם ספרי הקודש הנביאים חוו ונתגלו במילים או בדמויות. המילים והדמויות אכן היו אמתיים וקיימים במציאות של אותו נביא. הקולות ששמע הנביא היו בהחלט אמתיים והמראות שראה הנביא היו אפוא מציאותיות אך כאן יטען שפינוזה שהנביא חווה את הדברים אך העביר אותם אל מעמד הדמיון שלו. הדמיון של הנביא חיבר בין אוסף החוויות שצבר לכדי חוויה אחת שלמה ואחידה, אף על פי שבכלל לא התקיימה.
מן הנבואה מסיק שפינוזה שהוזכרה לעיל ניתן להסיק בנקל שאין הנביאים היו אנשים אשר ניחנו ברוח שלימה ובחכמה, אלא, היו הם בעלי כוח מדמה ער במיוחד לעומת שאר הבריות בסביבתם. ובכן, שפינוזה הסיק את הדעה הזו מפאת זאת שישנם האנשים אשר טענו בריש גליי על כך שהנביאים היו אנשים חכמים ועשירים ובעלי יחוס מכובד ונעלה כזה או אחר. ובכן הלך שפינוזה אל המקרא לבדוק האם כך הם פני הדברים. נגש הוא לבחון את שלמה. מלך בישראל. החכם באדם שאין על כך עוררין. וגילה שפינוזה שאכן, שלמה אינו נביא. אך איך יתכן כדבר הזה? ובכן טוען שפינוזה שמשום ששלמה היה אדם בעל חכמה רבה, יכול היה שלמה להבדיל בין דמיות למציאות. שלמה יכול לשלוט בכוח המדמה על ידי שכלו כך שלא יהיה לו כל צורך באותו הכוח מדמה. מהצד השני הביא שפינוזה גישה אחרת, הוא הדגים את טענתו על ידי הגר, אשר הייתה שפחתו של אברהם, ניתן להקיש מכך בנקל על היותה נבערת מדעת. שפינוזה טוען שאותה הגר התברכה במתת הנבואה, או לכוונתו האמיתית לעניות דעתי, בכך שהיא התברכה במתת כוח מדמה. כאן קורא שפינוזה בעקיפין לקוראיו שלא לחפש חכמה כלשהי בספרי הנבואה, משום שאין החכמה שוכנת אצל הנביאים ומי שאכן יחפש חכמה אצל הנביאים הוא אדם אשר הולך בדרך שגויה לחלוטין או במילותיו שלו “טועה בכל דרכו”.
לאחר כל זה מוכיח שפינוזה לדעתו כי אין הנבואה אלא בדיה ודמיון של כל נביא ונביא לפי איך שהוא חיי את חייו שלו. לכן טוען שפינוזה שאין הנבואה צריכה ודאות אשר כרוכה בה. כמו כן, טען שהנבואה תלויה אך ורק בדמיון. משום שהנבואה הייתה תלויה אך ורק בדמיון הנביאים עצמם אין הם היו בטוחים בנבואתם שלהם אשר חוו. שפינוזה נותן אפוא דוגמה לגבי דברים אלו מאברהם אבינו שביקש בנוסף לקול אלוהים אשר שמע גם אות שתאשש את זה שבאמת קיבל את הנבואה. אמנם חשוב לציין שאברהם לא ביקש את האות בכדי שיבטח באלוהים משום שהאמונה שלו באלוהים הייתה אמונה תמימה.
שפינוזה הבחין אפוא בכך שהודאות שהגיעה אל הנביאים בהתגלויות, חזיונות נבואות, אותות, וכדומה היו אותות שהגיעו אל הנביא בנושא המוסר. אותם האותות, התגלויות, וחזיות וכו’ , ניתנו לנביא במוחלטות ובסך הכל לספק את דעתו של הנביא ולשכנע אותו שהן דוברות את האמת ושעליו להוציא את עיקר הדברים אל שאר הבריות אשר לא קיבלו את האותות הנזכרים לעיל. אותם האותות שקיבלו הנביאים היו במתאים לכשרון ויכולת בכוח המדמה של אותו נביא פרטי. בניגוד לכך שנביאים היו מצליחים לעיתים לשכנע את הבריות לשמוע לנבואותיהם ולהאמין בהן, הקולגות של אותו נביא, נביאים אחרים בזמנו לא היו מכירים כמעט במוחלטות לאותן הנבואות של אותו הקולגה שלהם.
לאחר שעסקנו בנבואה עצמה נעסוק בצורה בה היו הנביאים חווים את נבואותיהם ומבשרים אותה. ובכן, דרכי התצורה הייתה שונה בין הנביאים. היו נביאים המספרים את התגלויותיהם לפי מזגי גופם, דמיונם, וגם במידע אשר רכשו במהלך חייהם. אם אותו נביא הוא אדם עליז מטבעו, אזי יתגלו לו נבואות של ניצחון בקרב ובמלחמה או נבואות שלום ושאר דברים אשר מעוררים שמחה בלב הבריות. כך היה ניתן לראות זאת משום שהיו רגילים לראות דברים שמחים בחייהם האישיים. מאידך גיסא, אם היה הנביא אדם בעל מזג רוח נכה היו נבואותיו והתגלויותיו היו מתגלים לו כמלחמות וייסורים וכל אשר היה מעיב על הבריות. וכך אם היה הנביא אדם רחמן, חביב, רגזן, ופדנט וכדומה להם, היה מתגלה הנביא בנבואות והתגלויות מהסוגים הללו.
שפינוזה טוען שלפי תכונות הדמיון אפוא היה שוני מסוים, אם היה הנביא איש שטעמו היה טעם נאה, כך היה תופס את כוונות אלוהים, בסגנון נאה; ואם דעתו הייתה דעה מבולבלת שכזו היה הנביא תופס את אלוהים בדרך מבולבלת. את הנבואה כידוע היו הנביאים גם חווים בדרך תמונות ואם למשל היה הנביא אדם עובד אדמה, היה מדמה בדמיונו את נבואותיו בדרך פרות ושוורים, חמורים ואתונות וכדומה להם. וכן גם אם הנביא היה מצביא צבאי היה חוזה רואה ומדמה את נבואותיו בכלי מלחמה, כבליסטראות ושאר כלים אחרים.
וכן דרכי ההגייה והתצורה של הנביאים היו שונים בין נביא אחד למשנהו. נבואותיהם של יחזקאל, עמוס, וכמו כן של ישעיה ונחום היו בסגנון פשוט.
שפינוזה טוען שהמון העם והרבנים גם הם שכנעו את עצמם בפחזות מפליאה להחריד כי הנביאים היו אנשים חכמים אשר הכילו והשכילו את כל מה שהשכל האנושי היה יכול לתפוש אף על פי שבמספר מקומות במקרא עצמו מספר לנו המקרא במלוא הבהירות כי הנביאים בהחלט לא ידעו דברים מסוימים וכמובן לא היו קרובים לכך.
את הבוז שרוחש שפינוזה כלפי הנביא הנביאים אפשר לראות כמעט בכל שורה שהוא רושם, כאשר אמר שהנבואה תלויה אך ורק בדמיון, הוא הוסיף על כך שהנביאים היו בודים את הדמיון לפי הלך רוח חייהם. אין לי צל של ספק ששפינוזה רצה לשנות את התפיסה של הבריות כלפי דרך הקריאה שלהם את הטקסט, והאופי הביקורתי של דבריו כלפי הנביאים הם חלק משינוי רחב יותר. אמנם, לדעתי זוהי דרך פרובוקטיבית לאותה התקופה (וישנם שיאמרו שגם להיום), אך קריאה זו, פרצה וסללה את כל הדרך למושג “ביקורת המקרא” שמוסיפה ליהדות רבות גם מהצדדים החילוניים שבה וגם מהצדדים הדתיים שבה.
השוואה
היחס שמעניק הרמב”ם לנבואה הוא יחס חם ואוהב, ניתן להבין זאת על ידי דרך הכתיבה נותן לנבואה יחס לא שווה בהשוואה לשאר הנושאים עליהם כתב. בכתביו ניתן להבחין בנקל שהמעלה הגבוהה ביותר שיכול להגיע אליו האדם היא אכן דרגת הנבואה.
במהלך כתיבת הספר “מורה הנבוכים” מזכיר הרמב”ם לא מעט שמות של אנשים גדולים ביהדות אשר אינם בין החיים אך אין הוא מוסיף ליד שמם תיאור מרומם ומסביר את מעמדם לדעתו. ליד שמם של נביאים שכמובן אינם בין החיים בתקופתו של כתיבת הספר הנזכר לעיל נוטה הרמב”ם להעניק את צמד המילים “עליו השלום” שלעניות דעתי מסמל אצלו מן סוג של תואר והכרה שהוא מעניק להם. אהבתו למשה רבנו (עליו השלום) היא כל כך עזה עד אשר אין הוא מעז בכלל להכניס אותו בקריטריונים של נבואה או בכלל לתאר אותו במהלך הפרקים האלו, אך, אם לא בגלוי אז אכן בסמוי הכניס הרמב”ם את משה רבנו לתוך הנושא בחלק השני של “מורה הנבוכים” בפרק ל”ח ואצטט זאת:
“וכאשר שופע השכל עליהם מתחזקים שני כוחות אלה (העוז והמדמה) מאוד מאוד, עד שזה מגיע למה שאתה יודע, שאדם בודד מעז לגשת במטהו אל מלך גדול לחלץ אומה משעבודו לא נחרד ולא נבהל”.
אין ספק שאם אנתח בקצרה נוכל להבחין בריבוי התארים אשר לא היה בהם כל צורך כגון: “אדם בודד מעז”, “מלך גדול”. במשפט ישנו גם ריבוי פעלים “לא נחרד ולא נבהל” כשרק אחת מן המילים האלו הייתה יכולה להספיק. ריבויים אלו מבהירים שהרמב”ם רוכש הערצה נכבדת ביותר למשה רבנו עליו השלום בפרט, ולמוסד הנבואה בכלל.
לעומת זאת יחסו של שפינוזה לגבי הנבואה והנביאים שונה באלף אלפי הבדלות מדעתו של הרמב”ם. שפינוזה, מסתבר מכתביו שאין הוא לא אוהב ולא אוהד של מוסד הנבואה והנביאים. שפינוזה נוטה לבוז לנביאים בניגוד מוחלט לרמב”ם. בתחילת דבריו על הנביאים משתמש שפינוזה במתודה שמאוד מאפיינת את החלק הראשון של “מורה הנבוכים” על השמות המשותפים. שפינוזה מפרק את המילה “נביא” ומדגים אותה על גבי פסוק שתיאר בן אדם שהוא נביא של אדם אחר ללא כל זיקה לאלוהים. לאחר מכן הוא טוען על הנבואה שהיא בעייתית, הבעיה שלו איתה נמצאת בכך שאין הוא יכול למצוא בימיו נבואה, ולכן, מעניק שפינוזה את יחסו כלפי הנביאים אך ורק על ידי הדברים שכתובים ב”ספרי הקודש”. יש לציין שבניגוד מוחלט לרמב”ם שפינוזה מיחס את כתבי הקודש אפוא אל “הברית החדשה” בנוסף אל “הברית הישנה”.
שפינוזה בניגוד לרמב”ם מסיק בפירוש שאין היו הנביאים אנשים ברי דעת ואין הם היו משכילים, אדרבא, לדעתו האנשים החכמים והמשכילים כדוגמת שלמה אינם נביאים כלל, שלמה המלך אינו נביא לבחינת שפינוזה מכיוון ששכלו גובר ודוחה את בדיות דמיונו. שכל חזק ובריא אינו נופל אל דמיון שהוא בבחינת חולי לדעת שפינוזה. הוא ממשיך לבוז לנביאים במאמרו בכך שהוא מזכיר את הגר כאופוזיציה לחכמה היא, אשר היית לשפחתו של אברהם ומכאן הוא מקיש בנקל שהיא נבערת מדעת, היא אשר מתודעת לנבואה. יש לציין שלדעת הרמב”ם הגר היא בכלל לא נביאה. שפינוזה ממשיך בראיה ברורה לקוראיו שאין כל סיבה ללכת בדרכם של הנביאים, כי מי שאשר כזה הוא טועה בדרכו, ואין הוא הולך בדרך השכל הישר. שפינוזה לא מפסיק בכך וממשיך לבוז לנביאים על כך שכל נביא מנבא לו את התגלויותיו או ליתר דיוק את בדיונותיו לפי מהלך חייו ואופיו. כגון שאם נביא הוא אדם אופטימי מטבעו אין צל של ספק שנבואותיו יהיו אופטימיות וכן להפך לגבי נביא שהוא אדם בעל אופי פסימי מטבעו. אין לי כל ספק שדעותיו של שפינוזה כלפי הנבואה והנביאים הם ההיפוך המוחלט לדעותיו של הרמב”ם לגבי הנבואה והנביאים. למעשה, דעותיו של שפינוזה כמעט רובן, נכנסות בקטגוריה של “הדעה הראשונה” ב”מורה נבוכים” בחלק השני בפרק ל”ב, אותה דעה שהרמב”ם מתייחס אליה כדעת ההמון ולא מסתפק בה.
הנחייה ועריכה: מאיר פרידמן
[1] שפינוזה נותן יחס זהה אל המקרא ואל הברית החדשה כמקשה אחת בבחינת הקדושה שבהן