הלב גועש בדהרה.
כאותו בן סוסי שאמרו לו:
‘רוץ ודהר בהר ובבקעה!’
ויום ולילה אין בו.
אבל אני שאין אני פרש ולא בן חיל,
יושב בצד הדרך הרחבה.
ויש לי יום!
ויש לי ליל!
ומתבונן על הפשתה העדינה.
זו פשתה אחת בצד הדרך…
סביבה מדבריות –
רק חול אין סוף.
והיא כולה רכות ,
חיפושי שווא של ערך,
בעולם של גלים
שנשברים אל לא חוף.
מכל העברים צמחו איים של תוהו.
ומצוקים משוננים שוברים שלווה של ים.
הסוס במחול טירוף רץ לאן שלא הוא
ייתן הדין על גל אשר נרצח אי שם.
סוסים וים הקשיבו!
גלים – היו עדים.
על המרכבה הזו אני איני קופץ.
את המרכבה הזו הלב מדהיר פלאים.
במהירות ובמקצב שמתגבר אין קץ.
והפשתה היא עדינה,
והיא בצד הדרך.
והיא פשוטה כל כך ומלאה שלווה…
ואין היא מחפשת את הרום והתפארת,
רק את השקט שהיה כשרוח ים נשבה.
וזה הלב שלי שלא מפסיק לרגע…
וזה הלב שמתחרה ומחפש אישור.
שהוא טוב והוא צודק ושאין בו פגע
ובשביל זה הוא לא ימצא מרגוע ושחרור.
אבל אני שאין אני בן חיל, לא פרש,
אני שמבוקשי למצוא מקום שכינה,
הלב הזה – אפילו יש בו טוב מושרש –
איננו כמו אני; הפשתה העדינה.
חזרה אל: עלונטור גיליון כ”ד