עלונטור כ”ד: דבר ראש המדרשה / איתמר לפיד

במרחבי בית המדרש שלנו, וככל שהזמן עובר – גם בדיבור בין הבוגרים והחיילים – מסתובב מושג הקהילה. מושג אמורפי וחמקמק, שמרבים להשתמש בו אך רבים מתקשים להגדירו. כמי שעוסק בנושא, קטונתי מלצמצם אותו לתוך גבולות של שפה ולשון, אולם פרשת השבוע היא הזדמנות לא רעה לתת בו מבט, במושג הזה, ואולי גם לנסות לתת בו סימנים: לסמן לעצמנו מהם יעדים ראויים לקהילת חיים אמיתית. הפרשה היא פרשת “ויקהל”, ואילו היה התנ”ך ספר מתכונים, היינו יכולים לצפות להסבר מדויק לשאלה איך יוצרים קהילה, על ידי התבוננות במעשיו של משה מכאן ואילך. אולם התנ”ך הוא לא מתכון. הוא ספר של מלים ואותיות, ומתוכן ניתן לדרוש את מהותה של קהילה.

בתוך הפרשה, שעוסקת לכאורה בגיוס משאבים פנימי לטובת בניית המשכן, שוכנים כמה פסוקים המציעים משמעות אחרת. משמעות של בניית קהילה אנושית. את דבריו מכוון משה קודם כל אל הנדיבות האנושית: “קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לה’, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ”. המשכן, נקודת המפגש אליה אמורה העדה להתקהל, יהיה בנוי מנדיבות ליבם של חברי הקהילה. ונדיבות הלב היא אבן הבוחן. לא כזו שנבחנת בערך החיצוני של מה הבאתי למרחב המשותף, אלא להיפך, בהקשר ובערך הפנימי. זה של הלב והרוח: “כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ”.

בהמשך מופיע בצלאל בן חור בן אורי. הוא וְאָהֳלִיאָב מנצחים על מלאכת הבנייה המשותפת, הם וְכֹל אִישׁ חֲכַם-לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ, כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ. החכמה והלב, הנדיבות והרוח, הם הכלים המרכזיים שנמצאים מאחורי פעולת היצירה המשותפת. הם הביטוי המעשי לרעיון של משה בהקהילו את העדה. כאשר חכמת הלב ונדיבות הרוח הם הקווים המנחים, אשר הופכים למכנה המשותף הרחב ביותר – צומחת קהילה. קהילת אמת.

בהמשך הפרשה עמדת השותפות הזו למבחן: האם ניתן לקחת כל כך הרבה חלקים שונים וליצור מהם דבר משותף אחד? התשובה נמצאת בפסוקים עצמם. למשכן, שהוא בבסיסו לא יותר מאשר אוהל, יש לולאות תכלת וקרסי זהב: “וַיַּעַשׂ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּמַּחְבָּרֶת כֵּן עָשָׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית.  חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית, מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אַחַת אֶל-אֶחָת.” וכל התהליך המקביל הזה נגמר במלים הפשוטות: “וַיַּעַשׂ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת-הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל-אַחַת בַּקְּרָסִים וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד“.

היכולת ליצור משכן אחד, מקום משותף שבו יש מקום לכולם, שהוא קהילה ובית לאנשים שונים ומגוונים – נובע בעיניי מהיכולת של השותפים להביא עימם אל המרחב המשותף את חכמת הלב ונדיבות הרוח. וכך, כנראה, גם נוצרת קהילה.

 

שבת שלום וקריאה מהנה,

איתמר

חזרה אל: עלונטור גליון כ”ד

השארת תגובה