כמיהה, כיסופים, געגוע, ערגה התרפקות —
דקויות השפה העברית מגלות לנו כי לתחושה העדינה והחמקמקה הזו יש אינספור מנעדים ובה בעת היא אוצרת בתוכה איזו משמעות שאף אחת מהמילים הללו לא יכולה לבטא עד הסוף.
כאילו כולן עדיין סובבות סביב, נוגעות – לא נוגעות בדבר האמיתי.
ביוונית נוכל אולי לקרוא למונח הבלתי מושג הזה- “נוסטלגיה” (שתורגמה מאוחר יותר ל- “רפקת”)
מונח שימושי המורכב משתי מילים:
נוסטוס (νόστος) שמשמעותה שיבה הביתה, ואלגוס, (ἄλγος) שפירושה כאב. ‘כאב השיבה הביתה’
את המושג טבע לראשונה רופא שוייצרי בשם יוהנס הופר כדי לתאר תופעה שראה אצל חיילים רחוקים בשדה הקרב, חיילים ה’חולים’ בכמיהה עזה לשוב לביתם.
נראה כי מאז אובחנו החיילים השויצרים, לפני כ-300 שנה, פשטה המחלה כאש בשדה קרב וכיום מעטים האנשים ביננו שה’נוסטלגיה’ אינה פוקדת אותם.
במשך כמה שיעורים ניסינו, במגמת ספרות, לחקור את קוי המתאר של הבית דרך המתח בין הגלות לתנועת השיבה הביתה והתודענו לנוכחות הכל כך מורגשת של הנושא בספרות העברית.
מגירוש גן עדן, דרך הגלויות, בסיפורי ר’ נחמן, בספרות התחייה אצל שי עגנון ואצל ביאליק ולאורך כל דורות המשוררים העבריים על גווניהם.
עיסוק בגלות הסטורית לאומית, בגלות פרטית- זהותית כשלעיתים הן אף שזורות זו בזו.
בתוך החיפוש הזה, בין קולותיהם של יוצרים שונים, ניצבים גם לא מעט כאלו ששורשיהם נטועים ‘בשני נופים שונים’, החווים את קושי ההגירה מבית הולדתם אל המקום שיועד להיות מולדתם. ככאלו, שאלת הגעגוע אל הבית ושאלת מיקומו היא שאלה חשופה ומורכבת.
בין יוצרים אלו, האירה לי רחל המשוררת, שהגעגוע הוא בן בית אצלה, צד נוסף בכאב השיבה הביתה.
צד המגולם בדמותו של משה, הילד- העלם- המנהיג.
בשירתה הפיוטית הטביעה רחל את הביטוי הנוגע ללב: “עצב נבו”. כשהיא מכוונת לרגע עמידתו של משה, לפני מותו, על אותו ההר, מקפיאה את אותו המעמד: “כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל”. (דברים לב, נב)
בפסוק אחד מקופלת כל הטרגדיה של משה ואולי אף במילה אחת, כשמו של השיר: “מנגד”.
מִנֶּגֶד
חורף, תר”ץ
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
אולי במרוצת פרשיות התורה, כשאת חזית הבמה תופסות תלונותיהם של עם ישראל בנדודיהם בדרכם לארץ ישראל, קל לשכוח שהמנהיג משה, או בשמו המסורתי “משה רבינו” היה פעם ילד.
בשונה מאברהם, הכתובים מתארים לנו את מסלול ילדותו של משה וראוי שנקשיב למה שבכוחו של סיפור זה לגלות לנו על האדם שבבגרותו מלווה עם שלם במסעו מגלות עד למקום שיועד להיות ביתו.
או מוטב לאמר, כמעט עד למקום.
בתהליך ההתבגרות של משה, לפני שנחתם החוזה הבלתי נגמר לליווי עם ישראל, הוא נאלץ לעזוב 3 בתים:
כתינוק משה נשלח מביתו ליאור זמן קצר לאחר לידתו, הוא מאומץ על ידי בת פרעה וכך גדל בבית לא לו. מבית זה הוא נאלץ לברוח מאוחר יותר לאחר שנחשפת מעורבותו בהרג איש מצרי (“אכן נודע הדבר”).
הוא מגיע למדיין, אך גם שם, אחרי שהוא קובע את ביתו – משה נקרא לעזוב בכדי לחזור בשנית למצרים ולהתעמת עם בית פרעה- הבית שם גדל.
וכל זאת בשביל מה? בשביל ההבטחה להגיע למקום האמיתי, להינשא על כנפי נשרים יחד עם עמו (שהתוודע אליו רק זה עתה) ולהגיע לארץ. להגיע לבית המיועד לו ולעם ששיך אליו.
כשרחל כותבת:”זה מול זה – החופים השניים של נחל אחד”, היא פורטת על מיתרי הגעגוע של איזו אהבה שלא תתממש, אך מול הדימוי הזה , אני לא יכולה שלא לחשוב על קריעת ים סוף.
משה, בנה של מיילדת, חוזר למצרים כדי ליילד את עם ישראל ממצריים דרך תעלת הלידה של קריעת יום סוף, דרך ההבקעה לשניים. כעת, בסוף חייו הוא עומד על סיפו של חוף אחר, בעבר הירדן, כשאיש אינו יכול להבקיע עבורו את המעבר הלאה, אל עברו השני של החוף, אל הארץ המובטחת- ביתו המובטח.
כאן אולי ניתן להבין למה הנוסטלגיה היא מחלה כואבת כל כך, החיילים השוויצרים שאובחנו לראשונה במחלה הזו, סבלו ממלכוד בלתי נתפס: הם יוצאים למלחמה כדי להגן על הבית שלהם, מקום המבטחים שלהם – ובגלל אותה היציאה הם חווים כעת סבל כה רב של געגוע. כלומר הסיבה לסבל שלהם- היא גם מושא התשוקה שלהם. כדי להגן על הבית, כדי שהוא יוכל להתקיים בשבילם- הם צריכים להיות רחוקים ממנו. וכך בשליחותם הלאומית – הם גולים מביתם עליו הם מגינים.
המלכוד שמשה חווה, הוא קשה לא פחות. משה עוזב כמה וכמה בתים בכדי להנהיג את עמו לביתם, יוצא בשליחות לאומית- בתקווה למצוא גם את ביתו שלו. אך ברגע אחד, רגע העמידה על הר נבו, השליחות הלאומית והחיפוש האישי מתנקזים לכדי כמיהה אחת שאינה יכולה להתממש- הרצון להגיע ארצה.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.
הגזירה היא קשה ושרירותית: “צור”, אך אולי במילה הזו רומזת רחל גם לסיבת הגזירה שבגינה לא נכנס משה ארצה.
משה שבמקום לדבר אל הצור- הסלע, היכה בו, אינו מתאים להנהיג את העם עוד (כדאי לשים לב שכמו בהשלכתו אל היאור וכמו בקריעת ים סוף גם כאן המים, מקור החיים, משחקים תפקיד חשוב). כך, משה שיצא לדרך בשביל העם, יישאר מהעבר השני: “גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם” (דברים א, לז).
רחל בלובשטיין – שהמירה את שם משפחתה בתואר: “המשוררת”, יודעת תחושת נטישה מה היא, תחושת החמצה מהי, אבל בעיקר, יודעת חיפוש אחר בית מה הוא. מרוסיה- דרך רחובות למושבה כינרת. ולבסוף לדירת חדר בתל אביב. שני המשפטים החותמים את השיר, שעליהם אומר חיים גורי שהיו ראויים לקבלת פרס נובל לשירה, הם גם המשפטים החקוקים על מצבתה של רחל. מתמצתים את הפער הנצחי הקיים בין הכמיהה לבין השגתה:
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ג