וכל זה גורם לי לתהות
כשהן שרות ביחד- זו מקהלה?
וסך הצלילים- הם מנגינה?
אני תוהה
באוסף הצלילים
הצורות
המילים
לאיזה סיפור שאנו מספרים
אפשר לקרוא- החיים?
פירורי הלחם-
הם יוצרים את השביל או מונחים עליו?
וכשהם נידפים כפיסות נייר ברוח
האח בבית מוסיף לחמם?
והעשן בארובה?
העולם הוא אוסף של נקודות וכל אדם מותח את הקווים כדי ליצור לעצמו תמונה שיוכל לראות את המציאות על פיה. פיזיקאלית, העולם הוא אוסף חלקיקים וביניהם ריק, הרבה יותר ריק מהחלקיקים עצמם, ובכל זאת, בעינינו, הכול שלם ואחיד ואנחנו מתקשים בכלל להבין שאנו עצמינו מתחנו את הקווים ולכן הקווים שכל אחד מותח יכולים להיות אחרים. ההיסטוריה (וכן המציאות העכשווית), הינה אוסף של עובדות, מאורעות חד פעמיים, והקשר שאנו יוצרים ביניהם הוא הנרטיב ההיסטורי, הסיפור, כפי שאנו מספרים אותו לעצמנו. האחידות, היא שאיפה טבועה בנו. אנחנו מחפשים תמיד לאחד את החלקים והתמונה השלמה נותנת הרגשה עמוקה של סיפוק. לכן, קל כל כך לשכוח שאת התמונה השלמה אנו יצרנו ואין לה קיום בפני עצמו. את השאיפה לאחדות אפשר לראות בתחומים אינספור. האם את אוסף הצלילים אנו עצמנו חיברנו למנגינה עם חוטים דמיוניים בין כל צליל למשנהו? האם זה אומר שכל אחד יכול לשמוע מוזיקה אחרת באותם הצלילים? כשאנו מחפשים משמעות- עד כמה אנחנו נאחזים בשאיפה האנושית למצוא תמונה חובקת כל כדי לראות את העולם כאחד, להפטר מהסתירות שאנו חווים כחסרון בתפיסה האחידה אליה אנו שואפים? במובן זה, כל תיאוריה היא היא שאיפה לאחד בין הנקודות באופן שייתן לנו לראות תמונה (כולל, כמובן, התיאוריה הזו) ועד כמה התפיסה האחידה וחסרת הסתירות שתבנה כתוצאה מתיאוריה זו או אחרת, תכסה את עינינו מהמציאות כפי שהיא? אך תהליך הפירוק יכול להימשך ובסוף נגיע לאותה השאלה-המציאות כפי שהיא? האם ישנם חלקיקים? האם ישנם אבני יסוד שאפשר להיאחז בהם ולחבר אותם? או שכל חלקיק אפשר לפרק לחלקיקים קטנים יותר? ואם התהליך נמשך לנצח, עם מה בכלל אנחנו נשארים?
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ג