זיהורת, פרוזה חלק א – המדור התחתון / ליאל בן דוד

קודם כל יש רוח. רוח מהסוג שמעיף ענפים רקובים וזרדים, לא יותר מזה. אחר כך בא החול. חול צהוב לבנבן שעשוי מגבישים זעירים שבזעירים, אשר בלתי אפשרי להוציאם מהפה או מהאוזניים אחרי מנוחה קצרה בשמש המדבר. מפני שזה אכן מדבר, והוא נמתח לכל עבר, כמו שמדבריות נוטים לעשות. חלקו העליון של החול נע באופן תמידי ברוח הנמוכה שמשחקת בגבישיו במעין עליונות מטרידה המעידה על העובדה שאין בסביבה שום דבר שיבלום אותה. בעל כנף חסר מזל שיביט על המקום הזה ממרומי השמים הכחולים עד להכאיב יראה כתמים כהים מפוזרים לכל אורך השטח. אלו הם צללים שנוצרים בשעות מסוימות מתחת לדיונות השורצות כאן מי יודע כמה זמן.

ועל אחת הדיונות הללו, באחד מאינספור הימים שנקפו כאן, אפשר היה להבחין בדמות בודדת משרכת את דרכה במעלה הר החול המתנשא, רכונת ראש ומתנשמת בכבדות, שואפת ופולטת את האוויר היבש והצורב בקול שורקני מעט שכל כמה נשימות נלווה אליו שיעול חסר תועלת, יותר הרגל מצורך. רגליה שקעו שוב ושוב בחול, נחלצות רק לגובה ההכרחי לנוע הלאה. הגלימה הלבנה דהה שעטתה התנופפה קלות ברוח. לאחר כמה דקות של עלייה מאומצת במעלה הדיונה היא נעצרה. היא הזדקפה והסירה את פיסת הבד המסמורטטת  שנקשרה לראשה, חושפת שיער ארוך בהיר ולא אחיד בארכו. פניה המיוזעים הבהיקו בשמש בעודה נותנת לרוח לנשוב על הזיעה ולקרר את גופה. היא מצמצה מספר פעמים, כמו מבקשת לאשר את קיומו של המדבר מולה והמשיכה ללכת.

כל כמה צעדים היא הביטה לאחור, רואה את החול והרוח משתפים פעולה במחיית זכר דריכותיה. חיוך מריר צילק את פניה בכל פעם, מותח את שפתיה היבשות ופוצע אותן שוב ושוב. לאחר עוד כמה דקות של הליכה חסרת שינוי למעט הכבדה מסוימת בנשימות היא נעצרה בפתאומיות. עיניה נעצמו בחזקה ופניה התכווצו אחריהן בעווית של כאב. היא הרימה את רגלה השמאלית ובהתה בקוץ אדיר הממדים שפילח את דרכו לעומק כל רגלה בלי להתחשב בנעל. כתם כהה החל לרצד מול עיניה וקולו המקניט של הזר בבר אי אז הדהד באזניה במטושטש כמו רדיו לא מכוון. לא יכול להיות שעליה לעצור בגלל קוץ כזה. לא אחרי כל מה שעברה בשלושת החדשים האחרונים. אסור לה לעצור, אסור להפסיק. ובכל זאת, היא התיישבה, רכנה אל כל רגלה המשופדת, אחזה את הקוץ ובתנועה מהירה שלא נותנת זמן להתחרט תלשה אותו מבשרה. הכאב התגבר ושלח יתדות של הלם אל ראשה אך היא בתגובה פשוט קמה על רגליה, לא נכנעת לדחף לשכב על החול ולחלוף מן העולם באופן זמני או קבוע. היא קרטעה בזגזג בחזרה ונדמה היה לה שהתגברה על הסחרחורת והכאב כשהעולם נשמט מתחת לרגליה והיא נפלה במהירות הולכת וגוברת. החול היה בכל מקום, חודר לכל פינה בגופה, מעוור אותה, צורב בנחיריה, מקהה את לשונה ומרגיז באזניה. בעודה מתגלגלת ללא שליטה היא ניסתה להבין מה קרה ובעוד שדה ראייתה נחסם לסירוגין על ידי חשכה חמה, שמש הולמת ושמים עלה על דעתה שהיא ככל הנראה הגיעה לקצה הדיונה וכעת היא מתגלגלת במורדה התלול. רק פרצה ההבנה לראשה וכבר נחבט ראש זה עם הבנתו החדשה בסלע לא צפוי. העצם היחיד ברדיוס לא קטן בכלל שלא מושפע מהרוח ונשאר במקומו כבר שנים רבות כמעט ונע עקב החבטה. המכה וההיעצרות הפתאומית שלחו עוד אותות של כאב אל מוחה ההמום אך זה לא ידע איך להתמודד עם עומס המידע והכאב לא קיבל אישור להתמחש. במקום זאת עניה הצרובות נעצמו, ראשה המגואל בתערובת של חול ודם צנח על הקרקע, גופה נרפה והכרתה נמוגה.

ובחלומה הכפוי המדבר רגע, הרוח גוועה. החול פסק מלנוע והחום גבר. היא הביטה סביבה. אין דרך לדעת איפה היא או אם זה בעצם אותו מדבר בו צנחה או שמא זה ישימון אחר בקצה העולם. היא החלה ללכת מפאת ההרגל ואז ראתה את זה. עצם כסוף מוטל על החול. מקרוב היא ראתה שזה דג, כמעט מת, מפרפר בקושי תחת השמש המצמיתה. עודה מתבוננת והדג פסק מלנוע. דג מת. אין שום סיבה בעולם להתעכב ליד דג מת אפילו אם זה חלום. היא עמדה להתיק ממנו את מבטה אך לפתע חזרה אליו תנועה. בטן הדג החלה לפעום, בהתחלה לאט אך קצב הפעימות התגבר בהתמדה. בכל התכווצות של בטן הדג נשמע “תיק” ובכל התרחבות נשמע “תק”. היא הבינה מה הולך לקרות וניסתה להתרחק, אך הדג החל לקפץ בעקבותיה ולהשמיע את תקתוקו המחרפן שעכשיו נוספו אליו החבטות של גוף הדג בחול. תיק תק תיק ספלאט, תיק תק תיק ספלאט. הדג השיג אותה וזינק אליה. היא תפשה אותו בדיוק כשנשמע ה”תק” הסופי והוא פחות או יותר התפוצץ לה ביד, מתיז עליה צרור איברים מסריח וצורב שטינף את ידיה ואת פניה. היא מיששה את שיערה הדביק והמסואב, פקחה את עיניה וחשה שהרוח חזרה. היא ערה. פניה, ידיה ושיערה מכוסים בדם אך זה לא דמו של דג בלהות, זהו דמה שלה השפוך עליה. היא נסתה לקום אך סחרחורת אימתנית ריתקה אותה לקרקע. היא עצמה את עיניה ופקחה אותן כמה פעמים עד שהעולם הפסיק להסתובב והתמקד. היא עצמה את עיניה, נשענה על הסלע, שמה את ידה על בטנה והקשיבה. היא לא הייתה זקוקה לפותר חלומות כדי לדעת מה ניסה הדג לומר לה. באזניה היא דמתה לשמוע את קולו של הדג בוקע ממנה. החיוך השבור חזר לסדוק את פניה. פצצת הזמן במעיה מוסיפה לתקתק.

 

חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ג

השארת תגובה