בחלומי שוב חלמתי אותך מנגנת בגיטרה קטנה אולי מנדולינה ואנחנו הולכות יחד לבית מבעית ברגילותו ויושבים בו שני ילדים בכל חדר משחקים קלפים והם מדברים אבל יש שתיקה אנחנו הילדים המיותרים הם אומרים לי ואני נבהלת ושוכחת מה שלמדתי שזה אותו הדבר אבל בחדר אחד רק ילד לבדו אין לו עם מי לשחק ממש כמוני מלכה לב שבור בקלפים טרופים אז אנחנו נכנסות ואת מתיישבת על המיטה ומתחילה לנגן ניגון ישן ושקט שקטטטט שקטטטטטט הרוח נושב בחוץ קר ובפנים עוד יותר ואת שלווה כאילו בבית המיותרים את מרגישה בבית ואני מרגישה שכמו יין חם שמחמם את הבטן מתמלאת בעצבות מתוקה-מרירה שעוטפת אותי בערב שבת ככה מאז שאני קטנה אז אני מבינה שאני חולמת ועכשיו באמת ערב שבת ואין נרות וחלות ושעון אוטומטי שמכבה את האור את לי חושך ומסתור רק אני והקפיצים במיטה הצבאית שלי והם חורקים וכל בית המיותרים חורק כאילו בבכיה על הבלבול והמבוכה שלהיות לא שם ולא פה אבל אף פעם לא שמחה ואולי מחר אתעורר ואהיה כאחת האדם ואאמץ אליי את כל הילדים המיותרים שהשארתי בדרך הארוכה הזאת שהופכת אותך להיות הבחורה הזאת שחולמת בליל שבת על מנדולינה ואת בכלל לא למדת לנגן על כלי מיתר.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ג