בראשית התחלתי ובסיום חייכתי.
המליצו לי על דרך והדרך טובה.
מטהרת מבארת מבהירה את הבחירה. בלית ברירה אמרתי לא לאאא כדאי לי להגיד לא לכותרת, הרי זה, בוא נאמר, יפה ומעניין זה 80 אחוז דבר. וזה מהר הרבה יותר וכדאי ומאתגר. כותרת זה ידע, עזבי פרטים קטנים. כותרת זה צבע, נראה יפה במסמכים. כותרת זה סלוגן, מטרה של החיים. אני נמצא בכותרות, זה.. זה ה-שיח במדינה, זה העץ של השדה כי האדם פשוט בדיחה. הנורית היא אדומה? לא, אבל הכותרת היא כזו וגם ״אדם״ מלשון ״אדום״ כי הוא מסמיק במבוכה. מבוכה, כמו של מבוך, של הרמב״ם הנודע, ולמה הוא נבוך? הרי ה״אינדקס״ בידיו. היכן הכל נמצא הוא יודע, וחוקר ומוצא. וזו הדרך שהמליצו לי, והדרך טובה. אז כן, אני יודע, זה הרמב״ם וזוהי המשנה, זה מדבר וזו שיטה, והדרך ארוכה ופריחה לא בעונה והכריכה לא מפתה אבל התוכן מבריק. א.ד. גורדון דגל בעבודה עברית, וספרון קטן של ניטשה נמצא אצלי תמיד בתיק. שאנצל זמן מת, שאתקדם כמה שאפשר, כי אפשר הרבה.
קראת את ספר יצירה? קראתי.
וגמרת את קריאות תלמודיות של לוינס? גמרתי.
וחלמת את פשר החלומות של פרויד? מה? כלומר, קראתי, מה פשר ״חלמתי״? אוקיי.. ובמשתה של אפלטון איזה יין נהדר היה? אהבת?
אני לא.. אני.. מה?!
היין, בבקבוק המצחיק..
במשתה של אפלטון?
כן, עזוב. ומסכת נזיר, אתה מכיר?
בעיון!
חבל שהתגלח לא? היה לו שיער יפהפה..
מה?? למי?
לנזיר! למי… פפפ
בקיצורי עיינת בעיון או שעיינת בבקיאות?
-?
בגמרא, אתה בקיא?
אני בקיא.
כן?
כן כן, אני בקיא! לגמרי, ממש בקיא, מה שתרצה.
כן? אתה ממש בפנים?
טוב מספיק, ילד קטן.
אז הראו לי את הדרך והדרך טובה.
אני ממליץ על זו הדרך היא פשוטה ונפלאה.
ואני מבין את זו הדרך, אני מבין את ההולכים בה. כשהמטרה היא רשימה, הפגיעה היא מובטחת. כשהנקודה היא די מכנית הדקירה היא מבוטחת.
אז תוכן העניינים הוא אחלה אבל הבפנוכו הרבה יותר. אם תחפש את 20 האחוז שעליהם, בדרך כלל אתה מוותר. אז מצד אחד רוב השרשרת זה מתכת הפנינה היא רק חלקיק. מצד אחר המתכת היא הדרך לפנינה. מצד שלי המתכת והפנינה הן רק דרך להיות חגיגיים. ופאנץ׳ בלי בדיחה זה כמו מרק בלי קערה. והמלל בלי הפאנץ׳ זה כמו הלחם בלי ברכה. אבל המלל והפאנץ׳ יחדיו? זה כבר.. אממ, זה עדיין שוב דבר. אבל אבא שעוצר הכל, מתחיל אז לתמלל. והבילד אף מתעצם, הילדים רק מחכים. והפאנץ׳ מגיע, וכולם אותו אומרים. כי אבא לא מחדש והבדיחה אותה בדיחה אבל עכשיו זה כבר דבר ששווה את הטירחה. כי אח“כ אזכור את הבדיחה הזו של אבא, ואצחק באמצע ישיבה, ויהיה לי קצת קשה להסביר למה צחקתי כשהבוס מסביר את התכנית החדשה.
ועכשיו, מלל ופאנץ׳ יחד זו בדיחה.
ובדיחה עם אבא, אמא, ילדים וארוחה, זה כבר.. זה כבר משהו משהו.
אז סיימנו את הש״ס ואת שביל ישראל.
אבל מה התחלנו? ואיפה אני עכשיו?
אז עם רצון וגם יכולת הגם וגם נראה פתרון.
וכששאלתי שאלו מה השאלה?
גם
וגם.
כמובן.
אז מה בעצם יש לנו? ומה זה משנה?
אני עכשיו מתחיל לקרוא הארי פוטר מחדש וזה יהיה נהדר. הלוואי שזה לא יסתיים לעולם.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ב