.השבת הנוכחית והגשומה היא שבת פרשת “וארא”, והיא מהווה הזדמנות טובה להתחבר שוב (בפעם המי יודע כמה) אל תהליך הלידה המשותף שלנו – זה שבמהלכו נהיינו לעם. התהליך הזה מתחיל בדיבור, הדיבור המגייס של אלוהים אל משה. הדיבור הוא כלי היצירה המרכזי, בו נברא העולם, ובו משתנה העולם והופך טוב יותר. היכולת לדבר, להשפיע, לשנות מחשבות והלכי רוח – היא כלי העבודה המרכזי של המנהיג. כל מנהיג.
אולם המנהיג שנולד בפרשה הקודמת וילווה את התורה ומכאן ועד סופה – אינו איש דברים. הדיבור הוא הצד החלש ביותר אצלו, כפי שהוא מעיד על עצמו: “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה’ לֵאמֹר הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם”. שפתיים ערלות – כמו לב ערל ואזניים ערלות – הן כולן דימויי גוף המבטאים את הקושי, האטימות, והיעדר היכולת המתלווה לכל אחד מהאיברים הללו. עֲרַל שְׂפָתָיִם הוא מי שאינו שולט בדיבור, ומכאן גם התהייה העמוקה של משה – למה שישמעו לי?!
התהייה הזו עומדת ביחס הפוך למאות הפעמים שבהן כתוב בתורה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה או וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה. האיש מנהיג, דובר ומדבר, ולמעשה כל ספר דברים הוא ציטוט אחד ארוך של דברי משה. אז מדוע התורה מתעכבת כל כך בפרשות הראשונות של ספר שמות על היותו של משה לֹא אִישׁ דְּבָרִים, עֲרַל שְׂפָתָיִם, כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן?
אם נביט שוב לעומק דמותו של משה, נוכל למצוא שם מעבר לכל דבר אחר – בעיקר את הענווה. ואם ניקח את התכונה הזו ונצרף אותה אל עניין הדיבור והמנהיגות, נמצא שמשה לא היה מנהיג של רטוריקה. הוא לא נשען על היכולת להפנט בדבריו. משה יוצא לדרך ההנהגה הארוכה שלו, ובתרמילו חסר אחד הכלים המרכזיים. הוא מאותגר שפתית. ודווקא משום כך מנהיגותו ויכולתו נבדלים מכל מנהיגות אחרת. משה הוא מנהיג שדבריו מגיעים לקהל שומעיו למרות הדיבור ולא בזכותו. המלים שלו מוציאות עם עבדים מעבדות לחרות, הן קורעות את היום וחוצבות מים מן הסלע – וכשמשה שוכח לדבר ועובר להכות בסלע – הוא חורג ממנהיגותו ונענש. עד סף כניסה לארץ הוא מביא את עמנו, והוא עֲרַל שְׂפָתָיִם.
ואם ניקח את משה לימינו אנו וננסה לבחון דרכו מנהיגות נוכחית – נמצא עד כמה קשה לשים את האצבע על מנהיגות שמוותרת על הרטוריקה. עד כמה המלל האינסופי הופך ללהג שמטמטם את השומעים ומטשטש את המציאות. תפקידנו – כשומעים וכמנהיגים לעתיד – הוא לזכור כי דברי האמת אינם זקוקים לשפה גבוהה. דיבור הנוגע בעומק הלב יכול שייצא משפתיים ערלות. הגמגום, התהייה, הספק – מחזיקים אמת לא פחותה מזה הדבר הדבור על אופניו, ממשחקי הלשון והתחכמויות השפה שכולנו כה בקיאים בהן. כשתשמעו את משה שוב, השבת, בפעם האלף, מכריז על מגבלות דיבורו – תנו למלים להיכנס ולגעת. והזכירו לעצמכם ולו – שהנה הן מדוברות גם היום, אלפי שנים אחריו.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ב