המונח השגה רוחנית מכיל בתוכו סתירה. כאשר עוסקים ברוחניות, מלכתחילה ישנו ניסיון לחרוג מן המציאות, לגעת בבלתי מוחשי, להשיג את הבלתי מושג. השגת דבר מה בלתי מושג, היא כמובן פרדוקס. אך לא זו בלבד, אלא שהמינוח “השגה” משמש אותנו בלשון היומיומית כביטוי בעל הקשר של בעלות. הדברים שאני “משיג” הופכים להיות ברשותי, שלי, אצלי.
אם כך, הרי שמהביטוי “השגה רוחנית” נגזר שאני רוכש אובייקטים רוחניים: תשובות, תובנות, רעיונות, חוויות, הרגשות. אך בתחום הרוח יש הרבה מעבר לרכוש. ייתכן שיותר מאשר אני רוכש, אני מבקר. השגה רוחנית לא חייבת לבוא לידי ביטוי בכך שלקחתי, אכסנתי, שמרתי. בעולם הרוח אולי יותר נכון לומר: באתי בגבולה של “השגה רוחנית”. בקרתי, הגעתי, נכנסתי.
מכיוון זה ישנו דימוי בסיסי בעולם היהודי להשגות רוחניות: היכל. היכל יכול להיות ארמון, הוא יכול להיות חדר, אך מדובר בחלל מוגדר שאליו נכנסים ויש לו אפיונים שונים. הכניסה להיכל מבטאת התקדמות בתחום הרוח באופן כזה שאם עד לרגע זה ניצבתי כעומד בחוץ או כמשוטט הרי שהכניסה מסמנת רגע של השגה. אך כאן המונח לא מנסה לתאר אובייקט שניתן לשמור, אלא מרחב חדש בתודעה.
יש להדגיש את ההבדל הניכר בין עבודה של מי שמחפש אובייקט לבין מי שמחפש היכל. חיפוש אחר אובייקט משמעו שאני נשאר בגבולותיי. אני לא זז מהמקום בו אני נמצא, רק מבקש דבר מה שיקשט אותו, ירהט, ימלא אותו. החיפוש אחר היכל איננו ממוקד כמו החיפוש אחר אובייקט, אך הוא ממחיש את היציאה מאזור הנוחות לעבר מקום חדש, סביבה שלמה שאני לא יכול פשוט לנכס לתחום המוכר שלי.
מהיבט זה, ההתפתחות הרוחנית כרוכה ביציאה מהמקום, יציאה מהתחום המוכר. יציאה זו מאפשרת להיכנס לעולמות שונים שלא מתאפשרים אם החיפוש ממוקד אובייקטים. בכדי להמחיש את הפער אפשר לבחון שתי דרכי למידה המשקפות את הדרכים השונות: למידה שנובעת משאלות ספציפיות – ניסיון למצוא תשובות לשאלות שבוערות בי כרגע. זוהי למידה ממוקדת אובייקטים. החיפוש עשוי לספק תשובות כלשהן, אך הוא לא מכוון ליציאה מהמקום. הוא עשוי להיות מספק, אך עלול שלא לפתח עולמות חדשים כיוון שהעיסוק הוא סביב שאלות קיימות.
בניגוד אליו, כאשר לומדים מתוך מטרה להיחשף לעולמות תוכן חדשים, הלימוד עשוי להיות דומה לשיטוט, הוא לא בהכרח יהיה מאוד ממוקד אך עשוי לחשוף מרחב חדש לחלוטין (בחוסר המיקוד הזה ניגע להלן). חוויית ההצלחה בלימוד כזה אולי לא תהיה מאוד ברורה ומוחשית, אבל בשלב מסוים אפשר יהיה לראות שהלומד נכנס לשטח חדש לחלוטין. חוויה זו בשיאה הרוחניים מתוארת ככניסה להיכל.
לאורך הדורות העולם היהודי השתמש לא מעט בדימוי ההיכל. כבר ישעיה הנביא השתמש בדימוי ההיכל בנבואתו אך מי שעשה זאת באופן משמעותי במיוחד הוא יחזקאל. בפרק ח’ בספר יחזקאל, לדוגמא, מתוארת ההתנבאות של יחזקאל כמסע אל היכלות. אמנם אצל יחזקאל מדובר באופן ברור בהדהוד של היכלות בית המקדש, אך היכלות אלו מהדהדים בתצורת חווית התנבאות, התגלות.
כך נפתח הפתח להמיר את אותו היכל פיזי ששכן בירושלים לכדי היכל עליון המתאר את העולמות העליונים. לאורך תקופת התנאים והאמוראים התקיימה ספרות סודית שנקראה ספרות ההיכלות ובה תיאורים מרובים של ההיכלות העליונים, המלאכים השוכנים בהם והתהליכים המורכבים שמתרחשים שם. משם והלאה הלך והתפתח דימוי ההיכלות. הוא בא לידי ביטוי במקורות שונים בדרכים שונות. אנסה לתאר את תודעתו של ר’ נחמן מברסלב ביחס להיכלות, כאשר התודעה הזו נוגעת באחת הנקודות המורכבות ביותר בלימוד כחיפוש אחר היכל – השיטוט.
בליקוטי מוהר”ן (מהדורה קמא, תורה רמ”ה) מתוארת חוויית השיטוט של ר’ נחמן בהיכלות, או כמו שהוא מכנה אותם – חדרים. ר’ נחמן מתאר את המסע דרך החדרים הללו כמסע בלתי פוסק בו חדר מוביל לחדרים נוספים ללא סדר ברור או יעד ידוע מראש. התיאור של השיטוט הזה נשמע כתיאור של מי שנמצא בתוך מבוך המורכב חדרים-חדרים. אמנם כל חדר עומד בפני עצמו ולא מדובר במסדרונות אינסופיים אלא חדרים תחומים ומובחנים, אך שום חדר איננו ההיכל הסופי והעיקרי.
ר’ נחמן קורא לחדרים הללו “חדרי-תורה” ומתייחס לנכנס בהם כמי ש”מתחיל לחדש בתורה”- מסביר את חוויית השיטוט הזו כחווייה של לימוד. זו חוויה שעשויה לעורר הזדהות מסוימת אצלנו כלומדים. הלמידה אמנם עשויה להצליח ולהכניס אותנו לחדר, והשהייה בחדר עשויה גם להיות מעשירה וממלאת, אך תמיד לכל חדר יש כמה פתחים לכמה חדרים נוספים, והמסע הזה איננו בר סיום כלל.
מתוך תודעה זו, מציין ר’ נחמן שהאתגר המשמעותי ביותר הוא להבין שאף על פי שמדובר בהשגות משמעותיות, חדרים יפים, יש לראות את ההשגה הזו “כאילו לא התחיל להשיג כלל מימיו”. כלומר, אף על פי שהכניסה לכל חדר דורשת מאמץ רב, השקעה וזמן, אין צורך לנסות ולהשתקע בחדר מסוים אלא להתמסר למסע. זוהי תודעת לימוד מתסכלת כיוון שאין בה מנוחה, אך ייתכן שהיא מתאימה ביותר לרב תחומיות הנדרשת מאתנו כלומדים עכשויים.
לסיכום, ר’ נחמן לא מתייחס לחידושי התורה אליהם הוא נחשף כאל אובייקטים נרכשים. אם היה עושה זאת, היה ככל הנראה נמנע מהתזזיתיות האינסופית שבשיטוט בין החדרים, אך דווקא את השיטוט הזה רוצה ר’ נחמן להרוויח. אכן, חלק ממטרת הלימוד היא העשרת המרחב הקיים, בניגוד למתואר בדברים לעיל. אך למי שלא יסתפק בכך הלימוד עשוי להעניק את היציאה מן המקום הצר, לא רק לעבר מקום אחר, אלא לעבר מסע מופלא ובלתי נגמר.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ב