חברַי, שותפַי, ידידַי,
יש עניין שמציק לי קמעא;
העניין מסובך בודאי,
ובשל כך בי עולה הדמעה.
מעשה שהיה – כך היה,
או בעצם עדיין הווה,
מדי יום, כל שעה ושנייה
את לבי הוא גונב ושובה.
אם ירים השותף את עיניו
על חומת הספרים הזכים
(במכוון או בדרך אגב),
ויציץ מחרכי־חרכים –
למולו לא יראה אנשים,
את עיניו ישטפו אזניות;
כל אישה וכל איש כחרשים
ידמו לפניו הבריות.
ואשאל: מה יתרון בית מדרש
על פני ספריה ציבורית?
כאשר כבר בינינו מושרש –
“את האוזן כסה בכרית!”
בית מדרש לא אמור להיות
מקומו של שיתוף קושיות?
ליַצר ולשתף חוַיות
(כמובן בתנאי – לימודיות!)?
אך תסר דאגה מלִבה
שותפתי היקרה מפנינים,
הצעת פתרון (בְּאִבַּה),
זאת אציע, בנות (ובנים!):
אל יהא לבבכם כה גועש
על כל הגה מפי חבריכם;
התעלמו מן הצד הרועש,
כה יפה הלימוד! זה בכם!
אך לזאת שותפַי צד שני:
יש מקום לדיבור היום-יום,
אך מקום זה הינו חיצוני.
לא בבית המדרש! זה איום!
בית מדרש הוא מקום מלא חיים!
שְׁבוּ דִרְשׁוּ בחברותות לימוד!
מ”ם שורות מטרתן שינויים,
התעלמו מהצד החמוד.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ב