סביר להניח שכולנו מזהים את שתי המלים הראשונות בכותרת, ומקשרים אותן להתרחשויות האחרונות בפריז. השאלה היא כמה יזהו את המילה השלישית – שם של כפר קטן בצ’כיה – וידעו לקשר אותה לסיסמה המוכרת.
לפני כמה ימים סיימתי את הספר “HHhH” של לורן בינה. הספר עוסק בהתנקשות בריינרד היידריך, אחד הבכירים והמוערכים ביותר ברייך השלישי. זמן רב לאחר ההתנקשות המשטר הנאצי חיפש את האחראיים לביצוע הפשע אך לא מצא ראיות מספקות או קצה חוט לגבי זהותם.
יום אחד הגיע לידי מנהל בית חרושת צ’כי מכתב אהבה שנמצא בעיניו חשוד. המנהל, שתמך ברעיונות הנאציים, היה משוכנע בכך שהגיע לידיו צופן מאת מתנגדי המשטר. המנהל העביר לרשויות את המסמך, שהגיע מהכפר Lidice (נקרא: לידיצה. המלה השלישית בכותרת, למקרה שתהיתם). הנאצים, שמהימנות או ביסוס של ראיות לא לחלוטין הטרידו אותם בבואם להסיק מסקנות, החליטו כי המתנקשים בהיידריך יצאו מהכפר הזה. כנקמה המשטר החליט להשמיד את הכפר: כל אנשיו נרצחו, למעט מספר קטן שהועבר אריזציה.
על אדמות הכפר שנשרף והוחרב עד היסוד פוזר מלח כדי שלא תהיה אפשרות לגדל שם דבר גם בעתיד.
איכא דאמרי שאחת הסיבות העיקריות להצטרפות האמריקאים ללחימה באירופה הייתה סיפור הכפר לידיצה. טענה זו מקבלת ביסוס על ידי דבריו של מזכיר חיל הים האמריקאי דאז שאמר: ״אם הדורות הבאים ישאלו אותנו למה נלחמנו את המלחמה הזאת, נספר להם את סיפור לידיצה״. דבר נוסף שממחיש את השפעת המקרה על העולם הוא שעל חלק מהפצצות שהוטלו על גרמניה נחתם הכיתוב ״לידיצה יחיה״.
עכשיו נגיע לעניין האקטואלי.
כורים אנגלים בעיר בירמינגהם שהרגישו צורך להזדהות הוציאו את הסיסמה: “לידיצה יחיה“.
כאשר קראתי את הספר ובמיוחד את הסיסמה הזו חשבתי מיד על אירועי הטרור שהתרחשו לאחרונה בפריז, ועל הסיסמה “Pray for Paris”.
חשבתי שהסיסמאות שיצאו לאור מקרי הטרור בפריז הם עניין שנובע מהעולם התקשורתי – חברתי שאנו חיים בו. כלומר, בעקבות האינטרנט והרשתות החברתיות סיסמאות מסוימות תופסות תאוצה ונפוצות ברחבי העולם.
בסיפור לידיצה נוכחתי לדעת שלא כן הדבר ”Je suis Charlie“ לא היה ולא יהיה משפט ההזדהות הראשון בהיסטוריה. הספר נתן לי תשובה לעוד שאלה שצצה בראשי: אם היום מביעים הזדהות עם משפט על ידי סטטוסים, ציוצים, שלטי חוצות ועוד אמצעים מודרניים יותר – איך בעבר נתנו ביטוי ממשי להזדהות הזו?
התשובה היא שברחבי העולם, מדרום אמריקה ועד אירופה, נתנו לרחובות, לשכונות ולכפרים את השם לידיצה. מה שאני רואה בפעולות אלו זה את הצורך האנושי לתת ביטוי מעשי ומוחשי להזדהות שלנו, כיום על ידי סטטוס נגיש וזמין, אז על ידי נתינת שם למקום.
במאמר מוסגר ובנימה קצת יותר אישית, אני רואה קישור נוסף בין מקרה לידיצה לימינו. באופן דומה למה שקורה היום, דעת הקהל העולמית לא בדיוק נותנת את דעתה על מקרי פגיעה ביהודיים. גם אז היה יותר חשוב לציבור להתבטא כאשר הפגיעה כוונה כלפי לבנים נוצרים. כידוע, באותה התקופה נמחקו כפרים יהודיים שלמים שלא קיבלו אפילו עשירית מהיחס שקיבל הכפר לידיצה.
חזרה אל: עלונטור, גילין כ”א