כ”ה בכסלו הוא היום הקצר ביותר בשנה מבחינת שעות האור שבו. דבר זה עומד בניגוד מעניין לרעיון לפיו חנוכה הוא “חג האורים”. דווקא בתקופה חשוכה זו של חודשי החורף, ששיאם הוא השבוע החשוך ביותר בשנה, האדם מבקש להאיר את המציאות.
אנו מכירים בתרבויות ובדתות שונות שחוגגות חגי אור- בדומה ליהדות, הנצרות מאירה את תקופות החורף החשוכות בשנה באורות. חג המולד מקביל מבחינה זו לחנוכה, ונחגג בסמוך אליו. האור בבית החם, בניגוד לקור שבחוץ, מסוגל לעזור לאדם המתכנס בתוך משפחתו ורעיו סביב אווירת חג להתמודד עם הקדרות שמביא עמו החורף. הגמרא מספרת כך: “לשנה האחרת עשאן לאלו ואלו ימים טובים, וקבען לשם שמיים”. על חנוכה, הגמרא במסכת שבת (כא.) אומרת “לשנה האחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה”. לחנוכה יש אופי כפול- טיהור המקדש וחנוכתו מחדש- בחינת “ימים טובים לשם שמים”- ושמחה על ניצחון וגבורה יהודית- בחינת “הלל והודאה” על נסים. בעוד הניצחון התעמעם לאחר החורבן, הדלקת שמן טהור בבית המקדש היווה כפרה ותחליף לרצון הפאגאני להתכנס בבית סביב אור בעת חשכה; הרצון שאינו לשם שמיים, זה שנבע ממצוקה ובקש למצוא דרך התמודדות עם כורח הטבע, הוחלף ברצון טהור לעלות ממדרגה זו ולחגוג מתוך הכרה במציאות רחבה יותר, כלל אנושית: בחינת “שמים” רחבים. כדאי שנזכור בהדלקת החנוכייה את המשמעות של אור בחיינו- לא רק גורם שבא לענות על דחפים אנושיים המבקשים ליצור סדר ולהבהיר את העולם שמסביב, אלא גם הרבה מעבר למאורע ההיסטורי מימי החשמונאים. הייחוד של אור שמאיר לעולם כולו ולעם היהודי קיים עוד ממעשה בראשית. השאיפה לאור צריכה לנבוע ממקום זה: את החושך נאיר בראיית המציאות והשאיפה למצוא את האמת הנקייה שבה.
חזרה אל: עלונטור, גיליון כ”א