אתחיל מהשיעור האחרון. דיברנו על פרויד. על רמיסת ההומניזם, התת מודע כחייל מרכזי במשחק החתירה לאמת, ועל ההשלכות של אותן תובנות על הפוליטיקה והתרבות.
אני חייב להודות שזועזעתי. תוכן הדברים אומנם לא היה חדש, אך בחברה בה הבחירה החופשית נוטפת מכל זיז במערכת החינוך, הכלכלה והמשפט, אני מאמין כי פרויד בעצמו לא עיכל את תוכן הבשורה (בעיקר משפט. כשאין בחירה, אין אשמים. כמו שטרח לדייק ג’ון גרין הנפלא: “האשמה, ברוטוס היקר, מעולם לא הייתה בנו. היא בכוכבים”).
כאן אתוודה על זיפזופ קטן שקרה במהלך השיעור (סליחה שחר). לפני שנה שיחקתי במחזה. העלילה התרחשה סביב בחור צעיר ושאפתן, היוצא לעיר הגדולה במטרה למכור תסריט שכתב בעצמו. התסריט עוסק ביצירת עולם שכלי, טוב יותר, “גן עדן ללא החטא”. לבסוף הוא פוגש במפיק שמסכים לפרסם את התסריט, בתמורה לכך שיבצע בו את זממיו. בלית ברירה הוא מסכים. לאחר לילה ארוך המפיק הנהנתן קורא את התסריט, מזדעזע ובורח. המחזה נגמר על שפת הים בויכוח סוער ביניהם שמסתיים כך: “אהה כן?? יש לך פנים? יש לך זהות?!”
“אולי לא… אבל! יש הבדל! לי יש אלטרנטיבה. לך אין”
זהו. אף לא מילה נוספת, כך זה נגמר, תם המחזה. כי אחרי התנצחות של שנים בין ממשיכיו של פרויד לאנשי התקוות, אחרי התחבטויות אינספור בשאלה חסרת התשובה. אני, כמו פסקל, רואה את עניין המשמעות כצומת דרכים ברורה מאוד, כאשר רק באחת מהן קיימת אלטרנטיבה.
ולעניות דעתי, זה עניין של בחירה (נכון, אולי לא).
חזרה אל: עלונטור, גיליון כ”א