לאחרונה נפלה בחלקי הזכות לשבת בשיחות עם מח”טים, בתור קצה חוטם. לכל שיחה, אשר מרתקת את ערנותי יותר מקודמתה, תפארת פתיחה זהה המשמשת מעין אמת מוחלטת ובסיסית לאדם שעומד כנגדנו. היא סוברת באופן חד וברור שאנחנו נשתתף כמפקדים וחיילים במלחמה הבאה. בסטטיסטיקות פשוטות של רשימת מלחמות ישראל והפרש השנים בין מערכה אחת לשנייה, עד לעשירית. כשנכפה עליי להשתכנע, אני מתחיל לרעוד מפחד. לא מפני שאני לא לב אמיץ או לא שש אלי קרב, אלא בגלל המחשבה הבאה שעולה בראשי, יותר מדי.
השל”ה, הרב ישעיהו הלוי הורוביץ הקדוש, עלה לארץ ישראל, או ארץ כנען מפראג בשנת 1621. הוא הגשים חלום יהודי והפנה את גבו לגלות. הוא כותב, “[…] זהו ענין שלוש נתנו על ידי יסורין וחד מנייהו ארץ ישראל (ברכות ה, א). בהיותינו במעלה גדולה בארץ ישראל קרובים אל השם יתברך, אז אדרבה כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלהיך מיסרך, והיה מקוים בנו רק אתכם ידעתי מכל העמים על כן אפקוד עליכם עונותיכם. ותכף ומיד כשחטא איזה חטא איש צדיק, היה הקב”ה שולח לו יסורין לנקותו. ואין לך טובה גדולה מזה, ועל זה אמר ובל יאמר שכן חליתי נשוא עון (ישעיה לג, כד), כי היה לו לנשיאת עון. וכבר הארכתי במוסר הזה בשער אותיות באות ק’ קדושה מקדושת ארץ ישראל, שאל יתרעם מי שדר בארץ ישראל כשהוא חסר כל טוב או מוכה ביסורין, כי אדרבא זוהי לו לטובה, והכל מצד החסד לכפרת עון. ועל זה רמזו במסכת כתובות (קיא, א) א”ר אלעזר, כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון. וצריך האדם הדר בארץ ישראל תמיד לזכור בשם כנען המורה על עבדות וההכנעה. וזהו הרמז בדברי נח שאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, ולפי הענין היה לו לומר ארור יהיה כנען[…]”
למדנו את דבריו בהגות ארץ ישראל עם איתמר, ואת המדרש אותו דורש, המחבר את המילה כנען והכנעה יחדיו. כנע וכנען. השל”ה כותב על הייסורין שהן האשראי לארצנו. המשנה הזאת בברכות זוכה להדרש באופן מאוד נוח מחד ומאוד צורם מאידך בימינו. לאחר חטיפת ורציחת שלושת הנערים ב-7.7.14, ראש הממשלה בנימין נתניהו ניחם את המשפחות ש”ארץ ישראל נקנית בייסורים”. לאחר כשנה וחצי ב- 26.10.15, בוועדת החוץ והביטחון, ראש הממשלה נענה לשאלות של חברי הכנסת, וקבע: “אתם חושבים שיש מטה קסמים אבל אני כופר בזה. שואלים אותי אם לעד נחיה על חרבנו – כן”. תקנו אותי אם אני לא טועה, אבל אלו דברי החזון (אם אפשר לקרוא לכך חזון) היחידים שמורים על פתרון (אם אפשר לקרוא לכך פתרון). לא הבאתי את ראש הממשלה כפוליטקאי מן השורה, אלא כדמות שאמורה להיות מנהיגה של המדינה ואמונה לשלום אזרחיה.
גל הטרור הנוכחי שבו מתייתמים ילדים מהוריהם ונרצחים אנשים חפים מפשע, בשילוב אמירותיו של ראש הממשלה והמלחמות שרק מחכות להתפרץ לעולם הן חיינו ואורך ימינו. זוהי מציאות שאנחנו מקבלים בהכנעה. כשראש הממשלה מעדיף לחיות על החרבות ולא לכתת אותן לאיתים. הכנע בכנען של השל”ה הופך למדיניות שהופכת למציאות. אני נחרד כשאני שומע על מלחמת לבנון השלישית כעובדה מוגמרת. גם מכיוון שזה מפחיד מאוד, אבל יותר מכך, מה עושים כדי למנוע אותה? למה מדברים עליה, או על כל מבצע אחר בעזה כעל עובדה מוגמרת? מאנשי הצבא אני לא מצפה לדבר מכיוון שהם אך ורק ממלאים פקודות, אבל מהדרג המדיני והעומד בראשו אני מצפה המון וכנראה שבתמימות יתרה. מלחמת לבנון השלישית נכנסה לרשימת מלחמות ישראל ועוד לא נלחמה. אז למה להשאיר אותנו במתח? למה פשוט לא לגמור עם המלחמה הזו? אולי לחכות לעיתוי נוח?
המציאות הזאת אבסורדית כי היא מקבלת את המלחמה כייעוד. היא יוצרת חברה החרדה לעלות לאוטובוסים וללכת ברחוב. אבל בעצם זהו הסטטוס קוו, זאת המציאות כמעט שלושים שנה. אויבנו קיימים וקמים עלינו. כל אחד יסכים שמי שרוצה להרוג אדם חף מפשע מקומו אינו בחברתנו ובאדמתנו. אבל חבל לי על הזמן לגנות אותם, כי זה מובן מאליו. בזמנים רגישים כאלו צריכים להפגין גם יחד וסולידריות, אך באותה נשימה גם לחדד את היכולת לביקורת ולתיקון. אנחנו כרגע דוהרים בכביש חד סטרי של ייאוש וכניעה. ראש ממשלת כנען הוא ראש ממשלתנו שסבור שארצו נקנית בייסורים. האם זאת מדיניות שמאפשרת עוד שכול? חד משמעית כן. אני לא טוען שהוא מעודד או רוצה בשכול, אך אני ושאר עמי לא שומעים פתרון שמחסל את השכול, אלא רק מאפשר אותו עם חיינו הנצחיים על החרב.
אנחנו מקבלים מציאות בה ארץ ישראל נקנית בכאב ועומדת בזכות עמודי השכול. אנחנו חיים במציאות בה אנו מאפשרים לאויבנו לנהל את אורח חיינו.
הגיע הזמן לראשונה לאמר בקול רם שלמען קברי אבותנו ואימותנו אנחנו לא מוכנים לקבור את ילדינו.
כשקראתי את אמירתו של חנוך לוין שבישראל שלוש העונות הן חורף, קיץ ומלחמה, העליתי גיחוך קל, אפס כי זה לא מצחיק. הורגלנו לאמירה הזו ואנחנו מקבלים אותה. למלחמה, כמו עונות השנה, חזאים משלה.
הכיוון אליו אני חותר הוא כנראה די מובן לכולכם. מעין כיוון של שלום. מילה שהושמטה כי הסקרים לא מחמיאים לה. השלום הוא הניצחון כי הוא יסיים את ההכנעה. הוא יהפוך את ארצנו מכנען לישראל. אני מנסה לראות מלחמה מהשוליים, מהצד. אני רואה התנגשות אנושית. בני אדם נלחמים בבני אדם, ובמקרנו, בני אברהם נלחמים בבני אברהם. דם נהיה מחיר סביר ומוסכם לאדמה. אנחנו חיים במשוואה שמשתניה הן אדמה, אדם ודם.
המשורר הדרוזי-ישראל סמיח אל קאסם כתב שיר שנקרא “כרטיסי נסיעה”.
וְכַּאֲשֶר אֵהָרֵג בְַאחַּד הַּיָמִים
הַּרֹוצֵחַּ יִמְצָא בְכִיסִי כַּרְטִיסֵי נְסִיעָה:
הָאֶחָד אֶל הַּשָלֹום
הַּשֵנִי אֶל גֶשֶם וְשָֹדֹות
וְכַּרְטִיס שְלִישִי
אֶל מַּצְּפּון בְנֵי הָָאדָם.
(אנָא, רֹוצְחִי הַּיָקָר,
אל תִשְכַּח אֶת הַּכַּרְטִיסִים,
אֲנִי מְבַּקֵש מִמְךָ לִנְסֹעַּ).
השיר הזה קשה. בפעם הראשונה שקראתי אותו נפעמתי. בפעמים הבאות התפתחה בי המחשבה שהשיר הזה נובע מהייאוש אך לא מוכרע על ידו. השיר מכיר ברצח, אך לא מוכן לוותר על השדות, השלום ומצפון האדם. השיר לא עונה לרצח בעוד רצח. הגדולה הזו, להצמיח מההרג פתרון אחר שאינו שופך דם היא סופה של הכניעה.
ראש ממשלתנו צודק שאין פתרון קסמים, אבל אני חושד שהוא מתכוון שפשוט אין פיתרון. בעיניי יש פיתרון והוא תלוי בנו. אנחנו נדרשים לכונן מציאות שבה המלחמה הבאה היא אפשרות שנהיה מוכנים לה אך ורק במידת הצורך, ולא מערכה שרק תביא את הבאה אחריה. אנחנו צריכים לכפור בכך שיש מלחמות בלית ברירה. אנחנו צריכים להגיע לשדות, לשלום ולמצפון האדם ללא רצח שיקדים אותו.
“וצריך האדם הדר בארץ ישראל תמיד לזכור בשם כנען המורה על עבדות וההכנעה”. אסור לנו להרים ידיים ולהכנע. עלינו לשלב ידיים ולנצח. ואז כנען תהפוך באמת לארץ שהובטחה לאברהם וצאצאיו באשר הם יהיו.
חזרה אל: עלונטור, גילין כ”א