בראשית היה אחד. ללא התחלה וללא סוף, ללא חלוקה וללא גבולות והכל היה מלא בהכל. אז היה המפץ ומה שהיה אחד אחיד הפך לאינסוף מפוצל וכך יצאו האור והחומר למסעם במרחב והזמן שזה עתה נבראו. דברים התחילו להיפרד זה מזה, נדחפים ומתפשטים במרחב מידם של שני כוחות מהופכים, אחד המושך אותם זה אל זה ואחד המניע אותם הרחק זה מזה, רצוא ושוב. עם שדברים נפרדו זה מזה נוצר בניהם חלל, מרחב פנוי שלא היה קודם לכן כאשר הכל היה שרוי באחדות, והוא מה שאפשר תנועה, שינוי והתפתחות, אבל הוא היה ונותר תמיד גם מרחב של געגוע, חלל ריק שמבקש ללא הואיל להתמלא מחדש.
אל תוך הכאוס של החלל הפנוי נכנסה הלשון, השפה סידרה ולמעשה כוננה את המציאות ובראה שמיים וארץ, אור וחושך, ים ויבשה, טוב ורע, אמת ושקר, אני ואחרים, אנחנו והם, בורא ונברא, הורה וילד. השפה, המילים, היו במובן מסוים תחליף לאותה אחדות אבודה מאחר והמילים והאופי שבו נבנית המשמעות שלהן הם הפיצול עצמו. הר לא יכול להיות הר ללא העמק, יבשה לא יכולה להיות יבשה ללא ים ואני לא יכול להיות אני ללא האחר שמגדיר אותו על דרך הניגוד. באותה מידה סירה אינה יכולה להיות סירה ללא אונייה, דוגית, רפסודה וכיוצא בזה. כך אותם דברים שנותקו זה מזה נותרו גם תלויים זה בזה, לא מסוגלים להיפרד, לא מסוגלים להתחבר. הלשון באה, בסופו של דבר, על מנת להחליף את אותו דבר שהיא מייצגת, ולכן היא גם תמיד מייצגת העדר כלשהו, ריחוק, דבר מה שהמפגש הבלתי אמצעי עימו אבד, קשר מסוים שנותק.
אדם וחווה עוד היו מחוברים ברמה קרובה יותר לאותה אחדות קדמונית, אבל עצם הגילוי שלהם את מושג החטא (טוב ורע) היה בעצמו האבטיפוס של החטא שהיה כרוך במין (הוא ה”לדעת” שבדעת) ובמוות (עץ החיים נשאר מאחור). כשאלוהים שאל את אדם “איכה?” הוא כבר ידע שאיבדנו את עצמנו לבלי שוב. קין גילה שהגעגוע בא לידי ביטוי בדמות צורך בהכרה וקבלה, ואת התסכול, הזעם והקנאה הפורצים כשצורך זה אינו נענה והוא יקבל אות שילווה אותו לכל חייו כתזכורת לכך. את ימיו הוא יסיים בצפייה עורגת מ”קדמת עדן” אל הגן שבו מעולם לא היה ולעולם לא יהיה. נח היה צריך לחזות ואף לקחת חלק בחורבנה של האנושיות הראשונית שסומנה כשלילית ונדונה לכיליון, אמנם בכך גם הובטח לו שקיומו לא ימחה בין רגע אך זו הייתה תחילתו של האיסור. התגובה הסבירה מאוד הייתה להשתכר, אלא שאז בניו של נח, בדיוק כמו נח עצמו ביחס לאלוהים, נאלצו לחזות בערוות אביהם ולכסות אותה. מגדל בבל היה מרד צפוי, ניסיון לעשות “שם” אחד ואחיד שיאחד את המשמעות ואת בני האדם דרך סמל אחד מזדקר וראשו בשמיים. המרד סורס ביד נוקשה, המגדל והשם קרסו, ובני האדם ויתרו על השאיפה לאחדות.
הקליפות הלכו ונבנו, השפה הלכה והסתעפה ברשת בלתי נגמרת של הבדל ודימיון, המילים חצצו בנינו לבין הדברים והחלל בתווך נותר כמקום הריק שבו עמד לפנים גן העדן. בחלל הזה אנו נעים, בתוך המרחב הפנוי אך המתוחם והמוגבל, כאשר הדלק המניע אותנו הוא אותו געגוע, אותה התאוות וכמיהה להיות אחד.
חזרה אל: עלונטור, גילין כ”א