יואל טייב

בְּאוֹר שַׁחֲרִית זָךְ עָשָׁן סִיגָרִיּוֹת גִּלָּה לִי אֶת הָרִקּוּד הַדַּק שֶׁל הַשְּׁכִינָה   וְכָאן לָמַדְתִּי: בְּהֶחְלֵט יֵשׁ בָּהּ סוּמָק וְחִוָּר;

קצב הלב משתנה כאן כל כמה דקות והעיניים לא יודעות דבר. היו כמה ימים שהפסקתי לחשוב עליךָ. אולי כי היו

כולנו מפחדים מהבדידות. כולנו יודעים בדידות. אפילו אלוהים. “תא חזי, הא אתמר סדורא דיחודא כלא בחד היך הוי, והא אתמר,

  רְצוֹנִי לוֹמָר זֶהוּ זֶה. הַדָּבָר הַזֶּה הַמִּדְבַּר הַזֶּה הַמִּדְבַּר שֶׁל הַמִּדְבַּר הַזֶּה.   רְצוֹנִי לוֹמָר, שְׁתִיקָה, שְׁרִיקַת רוּחַ אֱלֹהִים

“לכן יש דבר-מה רועד, מין רטט, בחֻבָּה של התפילה”1 “בכינורֵי־לא־מיתרים […] הללוהו”2   התיאולוג, או הפילוסוף, תמיד יישאר מעט זר