המלחמות הגדולות אינן המלחמות המתרחשות בליבו של אדם. הן גם לא המלחמות המתנהלות בביתו או ברחוב או בחיי היומיום. המלחמות הגדולות הן בשדות הדמים והקטל. ובמלחמות הגדולות עצי פרי נעקרים ועוברי אורח נופלים חללים בשערה של עיר שזקניה יכולים להישבע בכרס מלאה כי “ידיהם לא שפכו את הדם זה ועינינו לא ראו” ונשים נלקחות שבויות לזימתם של חילי העם המנצח ונבעלות בטרם עברו ימי אבלן ובטרם ביכו על משפחתן הבזוזה, המתה, הנחה בצל הריסות מעשנות של עיר חרבה, שחרבה במלחמה אמתית.
ובנם של הנשים הולך לפגוש את אחיו, את עמו בשדותיהם של אחר, וצידה לדרכו לוקח עמו תריטמר בשר וחצי לוג מיין האיטלקי שנלקח שלל מהמלחמות הגדולות (סנהדרין ע.). ובעי של חורבות בן שרידים מרקיבים הוא אוכל ושותה הרחק מבית אביו ואמו. ואז, כשישוב, הוא יומת. חייל ואשה יפת תואר יאחזו בו ויעידו “בננו זה סורר ומורה אינו שומע בקולנו זולל וסבא”. וזקני העיר שהעידו שדם לא שפכו ידיהם ועינם לא ראתה אז יטילו הראשונה שבאבנים, כי חטא בהם אין, ויוסיפו ויראו במות הילד.
ולפעמים הילד ניצל ולא מומת ונשאר לו בשדותיהם של נוכרים. הן שם הוא נותר ומשוטט לו ומכיר ממזרים ומואבים וכרותי שופכה וכבר לא בא בקהל ה’ ומשוטט בשדות. ובשיטוט בשדות הילד רואה קן ציפור נח בשדה קרב ונגמר לו כבר הבשר והיין והוא רואה את הביצים. אבל הוא משלח את האם, שלא תראה במות הילד.
יהי רצון והקונפליקטים בחיינו יסתכמו במתח שבין צמר לפשתים. שבת שלום. תקראו את הפרשה בעצמיכם