רבנן לא צריכי נטירותא / סתיו פרז ויובל ברכיה

סוגיה זו ממשיכה באופן ישיר את הסוגיה הקודמת לה, העוסקת בהטלת מיסים למען שמירה על תושבי העיר וביטחונם. בסוגיה שלנו נשאלת השאלה האם החכמים צריכים להיות שותפים במיסים המיועדים לשמירה על העיר.

 

א. לימודו של ריש לקיש

“אמר ריש לקיש רבנן לא צריכי נטירותא דכתיב (תהלים קלט, יח) אספרם מחול ירבון אספרם למאן אילימא לצדיקים דנפישי מחלא השתא כולהו ישראל כתיב בהו (בראשית כב, יז) כחול אשר על שפת הים צדיקים עצמם מחול ירבון אלא הכי קאמר אספרם למעשיהם של צדיקים מחול ירבון וק”ו ומה חול  שמועט מגין על הים מעשיהם של צדיקים שהם מרובים לא כל שכן שמגינים עליהם”(בבא בתרא דף ז’ ע”ב)

הסוגיה נפתחת בדעתו של ריש לקיש, “רבנן לא צריכי נטירותא”,(חכמים לא צריכים שמירה) הסומך דבריו על הפסוק “אספרם מחול ירבון” (תהילים קלט). בהבנה הפשוטה של דברי ריש לקיש ניתן לחשוב שהכוונה בפסוק היא לתלמידי חכמים, ואם כך, יש לטעון שכל ישראל הינם צדיקים, מהכתוב: “וארבה את זרעך ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים..” (בראשית כב, יז) כל ישראל נמשלו לחול; אם כן, מהשוואת הצדיקים לחול לפי הבנת אמירתו של ריש לקיש נצטרך לטעון שכל ישראל צדיקים. לכן יש להבין את דעת ריש לקיש בדרך שונה, הפסוק אינו מדבר על צדיקים אלא על מעשיהם.

ריש לקיש מוסיף משל להבנה זו- “ומה חול שמועט מגן על הים מעשיהם שצדיקים שהם מרובים לא כל שכן שמגנים עליהם”, אם כן, יש לשאול מדוע יש צורך בהגנה על הים. היה סביר יותר לטעון שהחול מגן על היבשה מפני הים. אך יש כאן אמירה מהותית של ריש לקיש1: מעשיהם של הצדיקים מגנים עליהם מפני עצמם, מפני תהומות הנפש אשר מתרחשות באדם. בעצם יש כאן הבט שונה להגנה; אם עד כה עסקנו בהגנה חיצונית לעיר- חומה מפני המזיקים, המשל עוסק בהגנה פנימית של האדם מפני עצמו. יש כאן אמירה חינוכית שמחדדת את החשיבות של מעשי האדם המגבילים והמדייקים את המתרחש והמתחולל בנפשו.

 

ב. “אני חומה ושדי כמגדלות” (שיר השירים ,ח’)

“דרבי יוחנן אמר ליה מאי טעמא לא תימא ליה מהא (שיר השירים ח, י) אני חומה ושדי כמגדלות אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו ת”ח” (בבא בתרא ז:-ח)

הגמרא מביאה את דעתו של רבי יוחנן הסומך את פסיקתו על מקור אחר: “אני חומה ושדי כמגדלות” (שיר השירים ,ח), כאשר החומה משולה לתורה, והמגדלות הם תלמידי חכמים. מכאן ניתן ללמוד שלדעת ר’ יוחנן התורה כחומה שומרת את האדם ומגנה עליו מהסכנות האורבות לו בחוץ. אך, לחומה אין משמעות ללא שמירה, וכך גם לתורה הזקוקה לתלמידי חכמים שיעסקו בה וילמדו אותה כדי שתבוא לידי ביטוי בחיי האדם ובהשפעותיה עליו.

הגמרא מביאה את לימודו של ריש לקיש מהפסוק שהתייחס אליו רבי יוחנן –”אני חומה ושדי כמגדלות” שממנו ריש לקיש לומד: אני חומה- זו כנסת ישראל, ושדי כמגדלות-  אלו הם בתי כנסיות ובתי מדרשות. לימוד זה של ריש לקיש ממשיך את מגמתו המוצגת במשל הים. החומה היא אנו, העם- “כנסת ישראל”. כל אדם יכול וצריך להגיע להגנה, הגנה פנימית מפני הוא עצמו (כמו הלימוד במשל הים) וחיי רוח משמעותיים ומלאים הכוללים לימוד ותפילה וקשר רוחני לתורה ולאלוקים, הם אלו המגנים על האדם מפני ים המחשבות והטרדות  המסעירות והמטלטלות את נפשו. חיי הרוח, העומק, הלימוד והמחשבה יוצרים לאדם עוגן פנימי בתוך אוקיינוס הנפש שלו, עוגן שממקד ומייצב אותו, שמונע מהאדם לטבוע במעמקי הרהורי נפשו.

 

ג. בין ריש לקיש לרבי יוחנן

ריש לקיש ורבי יוחנן הם אמוראי א”י בדור השני; שניהם עמדו יחד בראש ישיבת טבריה.
אולם, סיפור חייהם שונה.
ריש לקיש בא ממשפחת תלמידי חכמים אך פרש לזמן מה מלימוד התורה ומכר עצמו ללודיים, הם הגלדיאטורים המתגוששים בזירה עם חיות טרף לעיניי קהל רואים. לאחר זמן מה נפגש עם רבי יוחנן שהחזירו לעולם הלימוד, ואף השיא לו את אחותו לאישה.
לעומת זאת, השתייכותו של רבי יוחנן לעולם הלימוד היתה מובנת מאליה. מסופר שעוד בהיותו בבטן אמו רבי יהודה הנשיא קרא עליו את המקרא “בטרם אצרך בבטן ידעתיך”. כאמור, לפני שנולד היה ברור שיהיה גדול בתורה. רבי יוחנן מתואר כמתמיד בתורה ללא גבול, כאדם שהקריב הכל בשביל התורה כדי שיוכל להתמסר לה ללא היסח דעת. לדוגמא, הוא מכר את נחלתו שקיבל בירושה כדי שיוכל ללמוד תורה. היו תקופות שרבי יוחנן חי בצמצום ובעוני ובלבד שלא לבטל את הלימוד.

בהסתכלות על הביוגרפיה של שתי הדמויות הללו אפשר להבין טוב יותר את שיטותיהם.
ריש לקיש נע בין עולם הלימוד לעולם החיצוני, הוא נולד לתוך עולם הלימוד, אך יצא ממנו וחזר אליו. הוא חי ומרגיש את המתח בין העולמות; לימוד התורה לא היה לו תמיד ברור מאליו, והוא חווה את החיים שמחוץ ללימוד על בשרו. לאור כך אפשר להבין את שיטתו: ריש לקיש רואה את סוגית השמירה ככללית יותר, ומכניס יותר אנשים תחת המושג חכמים. הוא לומד שאין מדובר בחכמים בלבד אלא גם במעשי צדיקים, שאינם רק דברי חוכמה הנשנים בבית המדרש, אלא דברים הנעשים בחיי היום יום. לא מדובר רק בתלמידי חכמים יושבי בית המדרש, הכוונה היא למעשי צדקה וחסד גם של האנשים הפשוטים שאין ביכולתם ובכישוריהם לשבת בבית המדרש.
גם בהבנת משל הים רואים שמדובר בהגנה פנימית של האדם מפני עצמו, הגנה שאין בה הבדל בין האנשים הפשוטים לתלמידי חכמים.
כמו כן, גם בהבנתו של ריש לקיש את הפסוק “אני חומה ושדי כמגדלות”, אפשר לראות שריש לקיש מתייחס למושג כנסת ישראל ככל העם, ולמושגים בתי כנסיות ובתי מדרשות- כמוסדות המייצגים את החיים הרוחניים של האומה. אלו, אינם באים לידי ביטוי רק בבית המדרש, אלא במרחבים רבים אחרים כמו בית הכנסת, המבטא קשר רוחני עמוק עם ה’. בתי הכנסת בניגוד לבתי מדרש נותנים ליותר אנשים לבוא לידי ביטוי ולהרגיש חלק מהקהילה.

לעומתו, רבי יוחנן נולד לתוך עולם הלימוד ונשאב עמוק לתוכו, ובהתאם לכך ניתן לראות בלימודו מהפסוק “אני חומה ושדי כמגדלות”: תלמידי חכמים היושבים בבית המדרש ולומדים תורה אלו הם המוגנים.

 

ד.שלוש גישות המסבירות את פטור החכמים בצורך בשמירה

בהמשך הסוגיה  הגמרא מביאה מקרה נוסף בנוגע להטלת מס על תלמידי חכמים: “רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן ומביאה ראיות נגד מעשה זה התורה הנביאים והכתובים: א”ל רב נחמן בר יצחק עברת אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי.” (שם,שם)

מהתורה-“אדאורייתא דכתיב (דברים לג, ג) אף חובב עמים כל קדושיו בידך אמר משה  לפני הקב”ה רבונו של עולם אפילו בשעה שאתה מחבב עמים כל קדושיו יהיו בידך והם תכו לרגלך תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה ישא מדברותיך לישא וליתן בדבורותיו של מקום”

מהנביאים-“אדנביאי דכתיב (הושע ח, י) גם כי יתנו בגוים עתה  אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים אמר עולא פסוק זה בלשון ארמית נאמר אי תנו כולהו עתה אקבצם ואם מעט מהם יחלו ממשא מלך ושרים ”

מהכתובים-“אדכתובי דכתיב (עזרא ז, כד) מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהם ואמר רב יהודה מנדה זו מנת המלך בלו זו כסף גולגלתא והלך זו ארנונא” (שם,שם)

נרצה לטעון שכל דוגמא מציגה גישה מעט שונה לעניין פטור החכמים מהצורך בשמירה.

הדוגמא מהתורה מובאת בסיטואציית הכניסה לארץ, משה מכין את העם לכניסה לארץ, שמשמעותה התחלתה של ההנהגה האנושית. העם יכנס לארץ ויצטרך לעסוק במלאכה המסוכנת של כיבוש הארץ והמלחמה בתושביה. משה מבקש מה’ שגם בזמן שה’ ייתן את ישראל בפני העמים האחרים, גם ברגעים שהעמים יהיו חביבים עליך וישראל יהיו בידם, תשמור את קדושיך (- כלומר החכמים). רבי יוסף מסביר שמדובר בתלמידי חכמים אשר נודדים מעיר לעיר וממדינה למדינה על מנת להמשיך ללמוד תורה.

מדוגמא זו ניתן לראות דיכוטומיה ברורה בין תלמידי חכמים לבין שאר העם. תלמידי החכמים, אשר נקראים קדושים, מופרדים לחלוטין מהעם ומגורלו בזמן שהעם יהיה בידי העמים. התלמידים ינדדו אחר ה’ וימשיכו ללמוד תורה כהרגלם, בנתק מוחלט משאר העם ומצרותיו באותו הזמן.

במובן מסוים, גישה זו ממשיכה את גישתו הנ”ל של ר’ יוחנן.

לעומת זאת מלימוד בנביאים נראה שהמצב האידיאלי הוא דווקא זה שבו כל ישראל יהיו יחד, תלמידי חכמים יהיו בעלי גורל המשותף לשאר העם, ויתקבצו יחד, בתנאי שכולם ישנו וילמדו תורה. רק אם מצב זה לא יקרה, רק בדיעבד, מי שילמד תורה, כלומר תלמידי חכמים, יהיו בטלים ממסי המלך והשרים. לכתחילה האידיאל הוא היחד, ורק במצב בו היחד אינו מצליח, רק אז ישנה הפרדה ביניהם.

הסתכלות זו עשויה להתכתב בצורה טובה עם גישתו של ריש לקיש כפי שהסברנו אותה בתחילת המאמר.

הלימוד בכתובים מהווה מעין סינתזה בין הגישה המוצגת בתורה לבין הגישה המוצגת בנביאים.
בכתובים רואים מצב שפוטרים את הכהנים והלווים, משמשי המקדש, ממיסים.
מצד אחד ישנה הפרדה ברורה ומוחלטת בין הכהנים והלווים לבין שאר העם, הפרדה חזקה מולדת שאינה ניתנת לשינוי. עם זאת יש קשר חזק וברור בין שתי הקבוצות: הכהנים והלווים משרתים את העם, מתפעלים את המקדש, מסתובבים בעם, מלמדים תורה ונושאים את כלי המשכן, ובתמורה העם מכלכל אותם ופוטר אותם ממתן המיסים.
גם משמשי המקדש וגם העם נהנה ומרוויח מהקשר ההדדי בניהם, שתי הקבוצות מזינות זו את זו, מחיות ומפרות אחת את השניה, ותורמות אחת לשניה בצורה שמשתלמת לשתיהן.

לימוד זה של הסוגיה חידד ודייק לנו את הקשרים הנכונים והבראים הראויים להיות בחברה.
חברה אשר מורכבת מקבוצות שונות ומגוונות בעלות מעמד שונה , ומצליחה לתת לכל קבוצה את מקומה ואת ייחודה, מבלי לנסות לקבצם ולאחדם באופן אפסלוטי מחד, ומאידך להכיר בקשר ההכרחי והחשוב בין הקבוצות,כל קבוצה יכולה לתרום מייחודה ויתרונה לכלל החברה, להרגיש חלק מהחברה לתת ולקבל.

השארת תגובה