מגבעת התנ”ך מתמשכת הדרך
למטה אל גיא בן הינום.
מעליה בנויות אבן, אבן לגשר
קשה ויציב ומשקיף על הנוף.
שם עמדנו שלושה: את, אני, השתיקה
כמו בסרט אילם מהסינמטק.
כששפתייך לחשו לי דברי מתיקה
הקהל הנבוך באולם השתתק.
העיר בנימוס מבקשת רק “אל נא
יחדור האדון אל לבה של ציון”.
אבל גם ישראל וירדן לא תוכלנה
לשבור את הדורמיציון.
אך אני לא העיר, ולבי לא מסלע.
פרצת חומותיי ומגן לי נפל.
וגם גשר יציב מתפתל כתולע
מולך, מסתלסל כתלתל.