“וידבר ה’ אל משה לאמר: שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען…וגו’ ”
רש”י לד”ה שלח לך(פס’ א’): שלח לך- אני אינני מצווה לך. אם תרצה- שלח”
התורה כולה מונחית כביכול ביד ה’ ובהנהגתו הנסית. ממעשי האבות, דרך יציאת מצרים וימי מדבר, ועד הכניסה לארץ. ה’ נמצא תמיד עם בני ישראל, בעמוד ענן יומם ולילה בעמוד אש להעיר להם. איך יכול אדם לעשות משהו אחר ממה שאותו נס מצווה עליו? אך כבר רצו ישראל לשוב מצרימה…
בפסוקנו הנ”ל ובכל הפרשה, מופיעים שני מישורים של פעולה. האחד הוא ארצי, גשמי, בו חי האדם ופועל. השני- שמימי, מטאפיזי, אלוקי, ונסתפק בתיאור זה. השיח בין שני המישורים הוא טלפון שבור לשני הכיוונים, הוא משה רבנו עליו השלום. כיצד ניתן לרצות לשוב למצרים אחרי שנעשים קרובים כל כך למישור עליון ונעלה זה?
כבר נאמר “הכול בידי שמים, חוץ מיראת שמים”. היראה, הפחד, החרדה. כמה אדם ירא מפני שמיא- זה שלו לבדו. במקרה דנן, אפשר להסביר את הרצון לשוב מצרימה כדומה לפחד מחושך.
האפלה, החושך עצמו, אינו מפחיד או מחריד. החרדה היא מפני מה ששוכן בתוכו, הלא ידוע. חיית הטרף העוקבת אחר האדם בחשכה. מוות האורב בלא נודעת באין הגדול, החשוך. לעמוד מול החושך- זה מפחיד. לעמוד מול האין וחוסר הידיעה- חרדת אימים.
בני ישראל עמדו מול חרדה שכזאת. היה להם לבטוח בה'(המישור העליון הסמוי מן המציאות) שיביאם לארץ טובה ויסובב את העניינים לטוב, שהרי פגשו בו. אך חלשה רוחם, טבעם גבר עליהם. וכאשר המרגלים חזרו, מוטרפים משהו, מחוויותיהם עם הלא מוכר והלא נודע, הם סיפרו כמה נורא היה המפגש אתו. רובד תחתון הם ראו, מה שהיו אז בחרדתם מפני הארץ היו מסוגלים לראות. “ארץ אוכלת יושביה”. אבל כמו שתמיד אומרים- לא תדע עד שתנסה”. בשביל בני ישראל, הארץ היא לא נודע. ואז מגיעים המרגלים והופכים אותה לדמונית. לרובד תחתון, קטלנית והורגת. הלא ידוע הופך לשטן. והם רוצים לחזור למוכר, למצרים. ואז ה’ מתערב.
על כך שלא התגברו על פחדם בזכות הקשר עם אותו מישור עליון, אף שלא מכירים אותו עד הסוף, ה’ מענישם במה שהם חוששים ממנו יותר מכל- מוות. והתמודדות של הדור הצעיר עם המוות התדיר, עם הגרוע מכל, היא הכפרה שבזכותה עם ישראל נכנס לארצו, שלם ונקי מחטאות המדבר.