ונדרוך. ברעד רגליים, בחרדת קדש. כך שמנו פעמינו אל זך אדמתך הו נטור. תם חורף ויבוא קיץ ועם השמש ועשנן של שריפות באנו אנו. בבלוי הסנדל, בבצקת הרגל, קרוע תרמיל וחרוך החולצה; כך נקבצנו מתפוצות ארץ לישימון, ארץ צייה שלא לנו היא.
והיה כי נבוא וירע הדבר בעיני האל ויאמר “עתה לא ייבצר מהם ויעשו כל אשר יזמו”. עוד זה מדבר ואנו באים ויאמר כי הגיעו מים עד נפש. חכום יתחכם נגדנו כי רבינו ופרצנו. ויטה ידו ויך עפר הארץ, ויקום העפר ויהי יתושים.
ותהי עקיצתם מרה וחריפה וזמזום יזמזמו נגדנו ונתעורר לילה על דבר זמזומם ונאמר “למה לנו חיים, כי טוב מותנו מחיינו”. עוד רגע ואמרנו “נתנה יד ונשוב ירושלימה, נארוז התיקים ונלך”. אך בשעת ייאושנו, מר הכניעה נגד אל ומלאכיו, או אז בא לנו מושיע. בת קול תצא אז מן הארץ ותאמר “אהה כי ידעתי סבלותיכם, גם חשתי מכאוביכם. על כן יום יבוא כך נאמתי והכרתי כל יתוש וזבוב, וכל הרמש העף מעל הארץ, וגם את בעליו בעל זבוב דן אנוכי”. כה נאם הקול וידום.
ונדבר איש אל אחיו לאמור “הוי מי הוא זה היכול לאל עליון קונה שמים וארץ? בוצע לחם, מוזג יין, קונה שמיים וארץ?” ונתמה מאוד. ויען קול מאתנו ותהי משיבתו לאמור “כל הקונה, הן שמים וארץ, בדמו משלם. הארץ נתנה לבני אדם, ואנו אותה בעלנו. בדם, באש בתימרות עשן. בירוק בגד שרד, בשחור הרובה. עופרת כדור לנו נתנה אדמה, ואך אש מלחמה ממנו תפקיע. חפצים את לדעת מי יושיענו מצרות? בצבא שימו מבטח”.
שמע נא דברי, הזה אחרון / בטח במגל, ציית לאדון
בגרעין של הנח”ל לחום כלביא / והוא באוטובוס יוציא ויביא