“פיתחו לי שערי צדק” קראה אלי בת הקול. ואני, הקטון, פתחתי דלתות בית המדרש. אך נעה קלות על צירה ותתפרץ רוח מנשברת, משברת הרים ונותצת סלעים. התנופפו וילונות ויתקו ממקומם. הוי, מה רבה המולת הדפים, כסערת העלים הנידפים עת בוא סתיו. רוזנצוויג ורב נחמן נתנו ידם עם ניטשה ומקיאוולי, מודפסים חתומים עלי דף. ענן אבק קם ועלה וכיסה את הארץ, אשר לא יראה איש את אחיו וישתעלו כל העם כי עלה בגרונם.
ואחר הרוח אש באה. עמדה האש בפתח לא תיכנס, כי אש התורה אש תמיד בבית המדרש תשכון. אך אוי לנו כי דם ואש יחד יהלכון, ותימרות עשן מהם יינשאו. עשן, אפור כסערה וריחו כריח גידולי הטבק נכנס בפתח. עברה, זעם, צרה, משלחת מלאכי רעים, חרון אף ה’ היכנו מתוך גלילי נייר חרוכים, עשנים. ותהי בת קול קוראת, משתנקת, “מוכרחה, מוכרחה אנוכי להפסיק לעשן”. וימלא צחוקה את ההיכל.
ואחר האש רעש. קולות מים רבים, שאון מפלים עצומים ממדוד, קול מחנות מתנגחים, עת יבוא איש אל אחיו בחרב להכותו. קול שופר הולך וחזק. קול זעקה העולה השמימה, מרטיט רקיעים ומעיר אלוהים חיים לשאול “הכזעקתה?”. קץ כל לימוד, תמה השכלה, על חרון וקצף הרעש כי נורא. נטרקו ספרי לבלתי פתוח, חברותות נדומו.
ואחר הרעש קול דק, ויקרא “הנני, אפשר להתחיל”. עטים נדהמים שבו לחרוק. עיניים משתאות הושפלו לספרים. לאיטו, החל בית המדרש לתפקד. המולת התלמוד, חדוות הוויכוח, קריאות ההס; הכל שבו אל מעשיהם הראשונים כשהיו. וברעם מהדהד, קול נפץ חד שנשמע עד שדות הקרב בארצות הנכר, נטרקה שוב הדלת.
ועתה, מוסר השכל ישנו / אחד בסוגו, יחיד במינו
דלתות ושעריים תשים על ליבך / אל נא תטרוק, ובל תישאר היא פתוחה