בית המדרש שלנו מתחלק לשלוש מגמות לימוד. לכל מגמה יש שפה, צורת מחשבה והומור המיחד אותה, ויחד יוצרות המגמות הלך רוח אווירה ושיח מיוחד ומגוון בבית המדרש שלנו. בבמה זו נזכה להצצה קטנה בנלמד החודש בכל מגמה, כדי להמשיך בשיח בית מדרשי משותף בין המגמות השונות.
הגות/ *
פרדיננד דה סוסיר (1857-1913) טוען שהשפה מחויבת הסכמה בין אישית. אם כן, השפה היא כלי חברתי ולא בהכרח מחויבת מציאות – אם נקרא לתיאור הלשוני של האובייקט “מסמן” ולאובייקט (משמעותו של המסמן מתוך כוונת המשתמש בשפה) “מסומן” – נקבל כי הקשר בין המסמן למסומן אינו מחייב. השפה, אם כן, מתארת את ההקשר התפיסתי שלנו אל המציאות, והקשר בינה לבין המציאות הוא לא הכרחי.
אנחנו רואים, אם כן, בשינוי של ויטגנשטיין ביטוי לכלליות של דה סוסיר. ויטגנשטיין מציג גישה אחת – המציאות ניתנת לתיאור
בשפה, כתלות בשפה, ואז את ההפוכה. דה סוסיר לעומתו לא מכריע בשאלה, ורק מבצע את ההבחנה בין המציאות למציאות כפי שהיא מתוארת בראי השפה. ניתן לייחס שוני זה לעובדה שדה סוסיר כתב קודם, לכן ההכרעה בשאלות תיוותר לבאים אחריו, אולם לדעתי ההבדל עמוק יותר. ויטגנשטיין מגיע מרקע מתמטי, ויחפש התאמה שלמות ודיוק – ואם לא יימצא יכריז שהשאלה אינה פתירה. לעומתו דה סוסיר היה בלשן. הוא לא חיפש פתרון לבעיות יותר משחיפש אבחנות אקדמיות.
יש לקרוא את המאמר כיישום סטרוקטורליסטי.
מחשבת/*
מכיוון שזו הנה השבת השלישית ברציפות שבה אנחנו במדרשה והצוות האחראי על הוצאת ה”עלונטור” מחליט להוציא עלון המוגדר “כעלון מיוחד” על מנת לעדכן את קהל הקוראים אשר לא באמת מוגדר כחלק פעיל בחיי היום יום (אולי המשפחות המאמצות טיפה…) לצערי אין לי הרבה מה להוסיף ולחדש שיבדיל את כתיבתי מבעלי הטורים הקודמים.
השבוע כבכל שבוע מאז חזרתנו מטיול החנוכה עלו על רכבת המחשבות של מגמת מחשבת כמה שאלות מעניינות.
השאלה שבה אשתדל להתמקד היא שאלת “פנים וחוץ”. ניגשנו לשאלה זו אשר ניתנת להבנה בכמה אופנים שונים (למשל: פנימיותו וחיצוניותו של האדם, אמונה יהודית לעומת פילוסופיה, יחס לגרים ועוד) לאחר קריאה של מאמרו (הנהדר) של פרנץ רוזנצוויג (הלא פחות נהדר) ״מחשב אפולוגטי.״
קריאה ביקורתית שנעשית על פי הקריטריונים שמציב רוזנצוויג מציגה תמונה מעניינת ומעט משונה. דווקא מורה נבוכים הוא הספר האפולוגטי. מצב זה נוצר מכיוון שלעומת ריה”ל שמנהל דו שיח בן המחשבה היהודים למחשבה הפילוסופית הרמב”ם מתעסק אך ורק בעניינים פילוסופים ובדעות של גויים ימ”ש.
במהלך דהירתנו חסרת המעצורים עברנו על פני שאלה קשה.
הייתכן כי ספר הכוזרי הוא ספר שמתאר כישלון? עיון מעמיק בשאלה זו הוביל לכמה וכמה תגליות מעניינות שמפאת קוצר מקום לא אוכל לפרט אך חשוב מכך לשאלות נוספות כגון מה הטעם של כתיבת ספר הכוזרי כסיפור פרוזה? ומדוע מתבצעים שינויים מרחיקי לכת על ידי ריה”ל מהסיפור ההיסטורי?
לא(י)ל הפתרונים…
ספרות/עידו הרמל
בשבוע שעבר סיימנו עם לאה גולדברג ועם דור פלמ”ח תש”ח ועברנו לדור המדינה. התחלנו ביום חמישי עם שיעור שהעברתי על המשורר האהוב עליי, דן פגיס. התחלתי את השיעור עם ביוגרפיה קצרה שהכנתי עליו,
והצגתי את השיר “כתוב בעפרון בקרון החתום”
“כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה /אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי/אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנֵי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם/ תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי”
השיר הזה נכתב על קיר של קרון משא במשלוח למחנה השמדה על ידי אישה שאיננו יודעים את שמה(אך בשיר היא קוראת לעצמה חוה).
בכותרת השיר יש ניגודיות בין –
“כתוב בעפרון”- נמחק בקלות, לא ברור
לבין “קרון חתום”- סגור ונעול. החותם שנועל את הקרון באופן מוחלט.
בשיר, “חוה” אומרת לנו שהיא נמצאת במשלוח הזה עם “הבל” בנה (פגיס השתמש ב”הבל” בתור אזכור לאח שנרצח על ידי אחיו השני בגן.) היא אומרת לנו שאם נראה את בנה הגדול (קין בן אדם) ומשתמשת בעובדה ש”קין” הוא האח הגדול ולזה יש משמעות: באותה תקופה הנאצים (“קין”) היו יותר חזקים וגדולים מהיהודים (“הבל”). המשורר השתמש בקין והבל כך בשביל להראות בעצם שהנאצים היו בני אדם בדיוק כמונו, ולאן בני אדם יכולים להגיע.
הסיום משאיר את הקורא עם שאלות שאין להן תשובה כמו למשל-
“מה היא רוצה שנגיד לבנה הגדול קין?”
בשיר יש אף מבנה מעגלי: הוא מסתיים באמצע והוא חסר סימני פיסוק, כך יכול לקרוא הקורא את השיר שוב ושוב במין טבעת חוזרת. נוצר מין מעגל שאי אפשר לברוח ממנו.
בנוסף, הקריאה החוזרת יוצרת תנועה של רכבת- תחושת אין מוצא, אי אפשר לברוח, להימלט מהגורל החתום.