התחדשות יהודית – לבונטין 7 / ליאור פרוינד

הדלת של הבניין חצי שקופה, רואים רק צלליות ורמזי אור. עוד פעם הדלת כבדה מאוד, צעד. אוויר קומת הבר הדחוס והמעוך מכה בפנים שלי. אני מסיטה את המבט, צעד. גרם המדרגות של הבטון החשוף – שם. אני יורדת במדרגות בפסיעות מהירות, מוקפת פוסטרים מרקריים ופוסטרים ארטיסטים ביזריים שכאילו כבר התמזגו אל תוך הקירות, שכבות שכבות של הופעות שכאן, ברור שהן עדיין כאן.

היא קראה לזה “קופה”, אבל זו הייתה בסך הכל קופסא קטנה עם כמה שטרות ומטבעות. אנחנו מחויכות כשהיא מספרת לי על מה שהולך להיות הערב בתכנית, והרגליים מושכות לכניסה עוד לפני שאני מספיקה לשמוע את סוף ה’תהני’ שלה. הדלת פתוחה לרווחה, לחושך מואר. אין בקומה אוויר. שם יש רטטים של שיחות רחוקות, גראס, ריח של בירה, האוזן נאטמת מרוב צלילים והאף מתמלא עד קצה קנה הנשימה בסמוך לריאות בריחות, הגוף לא מפיק חום או פולט חום מפאת שמיכה שמקיפה את כולו וכולאת את הכל בפנים, יש שם את כל האוויר בעולם והכל חוץ מאוויר. לבונטין 7.

זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לשם לבד לגמרי, בלי לתאם עם אף אחד, אחרי כל כך הרבה הופעות מצומדות; וזה היה יום של הביחד-יות הכי גדולה.
היום ההוא היה “לבונטין 7 חוגגים 10” – וכמו כל חגיגת ‘לבונטין 7 חוגגים’ היו בערב הזה, יחד עם עוד שני ערבים נוספים, המון הופעות במעט כסף. בראש שלי המון הופעות במעט כסף הרגיש לי כמו כלל מעבר להמון אנשים במעט חיבור; ובהתחלה באמת הייתה אווירה שונה מבדרך כלל, הכל היה מנותק אחד מהשני באותו רגע, עיניים זרות. עמדתי צמוד לקיר, לח, וחיכיתי שתתחיל ההופעה הראשונה. ניגש אלי חבר טוב שלי, יחד עם עוד חברים שלו ודיברנו. הכל התחבר ברגע. טעיתי ברגע הכניסה.

קולות של מגברים חורקים, אור כחול. אני עוצמת עיניים. משכר. הפסקה. חושך מואר. זה היה יונתן לויטל. אנשים שאני מכירה ולא ידעתי שמגיעים הקיפו אותי לאט לאט. אני יכולה לאתר מישהו שאני מכירה בפנים בכל אזור, הקהל דליל מאוד ועומד בגושים; מישהו שאני כבר אוהבת, מישהו שאני עדיין לא אוהבת – לאט לאט השמות קופצים על הלשון אבל לא יוצאים, כי הם לא באמת – למשל אני מכירה את הבחור שעומד שם, שמגיע לכל הופעה שאני מגיעה אליה, כמו קסם; הוא תמיד לובש קפוצ’ונים כהים עם ריצ’רץ’ לבן, יש לו עיניים בצבע אפור בהיר ופנים שחומות כמו של שימפנזה מאוד רצינית, אבל כשההופעות (שאליהן כאמור אנחנו תמיד מגיעים יחד בלתי לתאם) מתחילות הוא מיד מנקה אותם ועוטה ארשת אחרת. יש לו שם ואין לו שם. אני מכירה ולא מכירה. “מרגיש קצת כמו לעמוד ליד גבול של מדינה, להביט בקצה להחסיר פעימה”[1]. עושים לי הכרות עם דור, אני אוהבת אותו, אנחנו מדברים באותה שפה. שפה של אנשים שאוהבים, אוהבים מוסיקה.

מתחיל להתמלא לאט לאט. אבי אעדקי, המקום מחליף תלבושת. זאב טנא.
פתאום, כאילו שופכים מים רותחים על כל הרצפה, שמרגישה עירומה מרגליים לחלוטין, הכל מעלה אדים וכבשן בבת אחת –  “המחשבה שאסור לחשוב והמילה שאסור לומר יוצרת עשן שאסור לנשום בתוך חלום שאסור לחלום. המציאות שאסור לזכור הסכנה מוחשית מאוד אתה צועד אל החשכה ואין כוכב שיאיר לך”. – ואנחנו נושמים, רייסקינדר. אנחנו ללא ספק נושמים. כל מה שנוכח בחדר זז, כל הנימים הדקים. הקירות של החדר גם הם בהחלט זזים, למרות שהחדר הקטן מפוצץ עד אפס מקום הקירות בתנועה בלתי פוסקת כלפי חוץ, החדר גדל וגדל ולמרות זאת הכל נשאר דחוס באנרגיה.

לבונטין 7 אין לו קיבולת, היא פשוט לא קיימת. זה הקסם הרב ביותר בו, אפשר למלא אותו בלי גבולות ובכל דבר. הכוח שלו הוא באין שלו – בסופו של דבר זה בסך הכל סתם חדר כמעט ריק, אלו קירות בדיוק כמו הקירות בעוד אינספור בניינים אחרים, רצפה, בר, במת בטון, הכל מאוד יבש כביכול ולמרות זאת המקום הזה הוא פשוט אינקובטור של רגשות ותחושות, ולפי התחושה שלי אחד המקומות הכי מופלאים שאני מכירה.
“שלושים חישורים חוברים לטבור הגלגל; בהתאמת האין שבו – כוחו של הגלגל. / לוש חומר כדי לעשות ממנו כלי; בהתאמת האין שבו – כוחו של הכלי. / קרע חלום ודלת עדי לעשות חדר; בהתאמת האין שבו – כוחו של החדר / לכן: / ביש של הדברים – עוקצם; באין – כוחם”[2] . לבונטין 7 מסוגל לגלגל את עצמו למחוזות כל כך רחוקים בדיוק בגלל זה – הדבר שממלא את הקירות של המקום הוא פוסטרים, הדבר שממלא את הרחבה אלו האנשים, הדבר שממלא את הבמה אלו המוסיקאים; הדבר היחיד שממלא את כל המקום כמקשה אחת זו מוסיקה והאנשים שאוהבים ועושים אותה.
אין נברשת ענק שמשתלשלת מהתקרה כמו בבארבי, אין עבודות אמנות על הקירות כמו במקומות רבים אחרים להופעות בתל אביב כמו בעצהבוץ, אין קוד לבוש לברמנים כמו ברדיו אי-פי-ג’י, אין ספות יוקרתיות ומשקאות מיוחדים, אין ציוד תאורה והגברה יוקרתי מדי, אין תארים למקום, אין סגנון, ובעיקר אין הסחות דעת מהדבר הכי חשוב, המוסיקה, שגם לה אין דרישות מוקדמות. כעקרון אין אפילו שם למקום – בכניסה לא תמצאו שלט ואפילו לא ניתן להבין שזה מועדון מבחוץ (השימוש במילה מועדון צורם לי מאוד ביחס למקום הזה), כל שתראו הוא שרשרת של אורות צבעוניים וכמה שולחנות-רחוב שמאכלסים את המעשנים – קוראים למקום “לבונטין 7” על שום הוא, בניין מספר שבע ברחוב לבונטין, כמה קירות שהתלכדו כדי מקרה למקום, וזה כל מה שתקבלו ולא מעבר, ובדיוק בגלל זה זה כל כך חזק.
הצליל של לבונטין 7. קולות הם בסך הכל רטטים של אוויר. זהו. בדיוק בזכות זה יש להם עצמה כל כך גדולה. כל צליל פוגע בקירות, המכוסים בהיסטוריה מוסיקלית של קיום, ונוצר שיח בין צלילים, אינסוף הדים. ההגברה תמיד חזקה מדי אבל לא בגלל שהיא באמת חזקה מדי, אלא כי היא פשוט חזקה מפאת המקום. בכל פעם שאני נכנסת לשם אני מרגישה כאילו אני נכנסת לטיסה, האזניים נכנסות לאיזה מצב אחר של שמיעה בגלל הסאונד הכל כך חודר. תוף ובאס – מרגישה ברגליים, גיטרה – צמרמורת בידיים, פסנתר – עובר דרך השכמות כאילו יש שם שני חורים, גרון – מסתלסל בתוך אפרכסת האוזן. אין מגננות מהדבר הזה.

“רגשות זזות במקביל, אהבה זה מה-זה כדאי”. מעקצץ לי הגב, זה בדרך כלל קורה כשאני מרגישה שמסתכלים עלי הרבה זמן, אבל אני יודעת בוודאות שאף אחד לא משגיח ובדיוק בגלל זה רייסקינדר קורה ככה. אני לא מתנהגת כמו חלק מ, אני שלם. ריקה ומלאה. כל צליל שיפגוש אותי, כל אדם שידבר איתי, זה מה שיעשה את הדבר.
רם אוריון. כן. ” הדמדומים החלו / מוקדם מהרגיל / אני רוצה להיות באור / ולא להאפיל / בתוך הראש רק סיבובים / והפחדים תמיד קרובים”. לא. המון גיטרות פתאום. תחלופת אנשים, כוסות בירה ריקות מתחילות להצטבר בפינות כמו אבק של שכחה עצמית. כל המתגים כבויים, הכל רחוק – כל המתגים דולקים, הכל קרוב. אני לא חושבת על שום דבר אבל מרגישה כל דבר שנמצא סביבי. כל מה שלא קשור להווה לא מתקיים. ניקו טין.

המסך הלבן. “זה המעשה הלבן / לא האדם הלבן / המעשה הכי לבן / אבל לא / לא לא לא / זה האד הלבן / זו הראיה הלבנה / זה הלבן של ההשראה הגמורה / החירות המקיפה בלבן סמיך / זו השמחה הלבנה”[3]. נבואת הופעת המסך הלבן. זה לא מסך לבן, לא מסך הלבן, זה ה-מסך ה-לבן. זה מצב אבסולוטי וספציפי ובו זמנית אמורפי לחלוטין. “תתחיל לזוז, תתחיל לזוז ילד. כשאלוהים קורא לך, תתחיל לזוז. אתה מדהים, אתה עלוב, אתה שמח ילד, אתה עצוב. אבל כשאלוהים קורא לך, תתחיל לזוז – אתה שומע את זה מותק?” המסך הלבן זו קריאה להיענות ומימוש. כל חברי הלהקה עוטים משקפי שמש עם מסגרת לבנה; המסך הלבן זו צורת ראייה, גישה. כל חברי המסך הלבן לובשים בגדים לבנים ומנגנים בכלים לבנים; זה משהו שמשודר החוצה ומחזיר אור, זה משהו שאתה צריך לבחור בו. זו אחדות – כולם נמצאים עכשיו בהמסך הלבן, כולם רואים את המסך הלבן, כולם מוארים באותו האור החלבי הלבן, באותה המנגינה הלבנה, באותם הרטטים הלבנים שמתפשטים מהפשטות שבדבר. יש בהופעות שלהם אווירת קדושה. בדיוק כמו שכשיורד גשם הכל נרטב – הכל נצבע לבן. אני מרחמת על שמתגונן.

The Great Machine. בקליפ שצולם לאינדיסיטי; בתחילתו יש שיחה בין אחד מחברי הלהקה לבין ברסלב  “אנחנו מאמינים בדרכנו. אנחנו מאמינים שאמונה זה דבר חשוב. אמונה, נקודה. בלי לתת לזה שם אחרי זה, ככה הוא ביקר הpower energy. אין שם, אין לו כלום, אין בורא עולם לא ד’ לא צ’, יש אני מאמין”. בסרטון, בסוף הביצוע של השיר “Love”, שמתרחשת ליד ואן ‘נחמן מאומן’ עליו עומדים ורוקדים חברים, תוקעים שניים בשופר. רגע קדוש.

בחזרה ללבונטין 7 – שכבות על גבי שכבות מצטברות בחדר וממלאות את כולו. שכבות של גיטרה, בס, תופים, או במילים אחרות אהבה, חיבור. אני מתפתה לומר שהחדר הופך למכונה מופלאה, אבל זה לא יהיה מדויק משום שלמה שקורה עכשיו אין מטרה. לכל אחד חלק בהפעלה של השיגעון הזה אבל זה לא תפקיד, זו מהות. כולם זזים, אין אחד שעומד במקום, הרבה מגע עם זרים, כולם לגמרי בפנים. המון אני שנהפכים לדבר גדול, בלי ספק. רגע קדוש.

מתנשפת. יוצאים לאכול. אני מוקפת אנשים שפגשתי פנים אל פנים היום פעם ראשונה – יואבי, דור, וכל מיני זמניים. הפיצה הזו כל כך טעונה בזיכרונות והיא כמו לבונטין 7; אני לא יודעת מה שמה ואין בה שום דבר מיוחד, ובמקביל יש בה כל מה שצריך. אותו איש שנמצא שם תמיד, כאילו הוא לעולם לא הולך לישון נותן לנו משולשים חמימים ואנחנו מתיישבים בחוץ בכיסאות שצופים על הרחוב, על השולחן כל תבלין שאפשר לדמיין. הכל זז לאט בליווי נעים של צחוק לא מאולץ ודיבור שקט, בניגוד מוחלט לזמזום של האוטובוסים האלנביים והאנשים שחולפים ברחוב, כל אחד בדרכו לאנשהו. אנחנו כנראה ב’שהו’. מכונית-תופת-מוסיקה-מזרחית-בקולי-קולות נוסעת מהר במעלה אלנבי וזורקת ביצים מהחלון, הן נוחתות בדיוק ליד הכיסא שלי ולא פוגעות בנו. “איזה אנשים” מתרגז אחד הלקוחות, אנחנו ממש לא במחשבה הזו.

אנחנו חוזרים ללבונטין 7 לקראת סיום של Midnight Peackocs. האווירה השתנתה לחלוטין מאז שיצאנו; הכל נעטף צלילים רכים יותר והיו פחות אנשים, מוזר אחרי הצפת הצלילים שהייתה שם קודם. כשנגמרה ההופעה שלהם רוב מוחלט של אנשים זרם החוצה. המקום חזר להיות ממש כמו בתחילת הערב, שכבר זז לסביבות השעה אחת או שתיים בלילה. העייפות התחילה לצאת מהפיות ומי שנותר היה כבר ספק שתוי ספק מותש.
הכל התחבר בחזרה ברגע שסאל חרדלי עלו. יהונתן שמילוביץ עם חברי הלהקה מאחוריו, לבוש טרנינג ונעלי ספורט, פרוע שיער דליל וזקן עבות. הוא משתהה ומסתכל על מי שנשאר, מסמן עם הידיים בלי לדבר להתקרב, בעיניים עצומות מושך את כולם כאילו היו לו חוטים שקופים בקצות האצבעות, מסיע את הקירות קרוב לבמה. כל מי שמתקבץ סביבם מכיר. הוא לוחש כמה מילים שנשכחו ממני; הן בטוח היו יפות, חמות, אבל למרות זאת הוא היה נראה מאוד אדיש, לא הבנתי אם בגלל שהוא מרוכז ונינוח או בגלל אפתיות. יכולתי להרגיש שהם אוהבים ושונאים; הם לא אוהבים ושונאים את הקהל, את הכלים, את המעמד, את מה שהם עושים, הם פשוט אוהבים ושונאים במהות. גם אהבה וגם שנאה באים מאותו שורש עמוק של קשר.

“לאט לאט אני שופך את הבנזין. לאט לאט אני שופך את הבנזין, לאט לאט לאט לאט…” בכל אופן, אני בטוחה שהמילים ההן היו הכנה מושלמת לתחושה שעומדת לבוא. “לא עוברות שתי שניות ואת מתלהבת בלהבות” – לא רק אני. אחרי שהקירות התקרבו עד כדי קלסטרופוביה קודם לכן, בשנייה אחת הם עפים הצידה ונדמה שכל תל אביב נמצאת כרגע מתחת לאדמה בתוך סאל חרדלי. הכל קורס בתגובה לצלילים שלהם; כל החומות והחפצים נהפכים לערמה אחת של שברים, ובניגוד לכוסות הבירה הריקות זה לא נערם בפינות, אלא נופל עלינו כמו מן מלמעלה. “את בוערת יותר מהר מהבחורה הקודמת שנשרפה מולי / בכלל, נדמה שנהייתי טוב בזה / לא שרציתי בזה / הכל קורה מהר מידי / את לא מבינה / הדלק היה רק מבחן / הזמן שלך איתי קצוב, מבותר, חרוך, / מעלה ניחוחות”. הכל שוחה בתוך בנזין, וכולנו עולים ביחד בלהבות. כל אחד מחובר לכלי שלו כאילו הוא המשך של היד. כל אחד קורע את עצמו, מזיע ומשתנק מרוב מאמץ, יכולתי להרגיש את החום שכל מי שהיה בחדר פלט – מצטבר. כולם משתתקים; שאול ברקן. איש הסקסופון, כן סקסופון. אפשר לשמוע את השאיפות החורקות שלו שעוברת דרך גרון שכולו רועד ומומרות לנגינת סקסופון שנשמעת כמו צרחות. הוא מנגן עוד ועוד, מתחיל להאדים, מנסה לפתוח את הפה גדול יותר כדי לשאוף יותר אוויר, כמו לוויתן שפותח לוע כדי לשאוב קריל, אבל הוא לא מבין שאין בחדר אוויר אלא רק בנזין. הסולו ארוך מאוד ולא חוזר על עצמו לרגע. שקט. כולם מכים ומחזירים את השיר למסלול, מסלול מוזר ומלא פיתולים.
הוא נראה גמור אבל ממשיך לנגן.

כל הזמן הכל מתחלף – הכלים, המקצבים, הסולמות, הצעקות, הלחישות, התחושות שמציפות את מערכות ההגברה (ברצינות הרגשתי שהרמקולים ייקרעו מרוב עוצמה) –אבל דבר אחד נשאר קבוע – העטיפה. הכל מכוסה באותם ספק אהבה ספק שנאה עוצמתיים. או במילים אחרות, הכל מתחבר לחוויית החיבור האמיתי. מפחיד. מפחיד. מפחיד. מפחיד כמה זה חזק. כמעט התחלתי לבכות מרוב חוסר אונים ואונים כל כך ענקיים, הרגשתי כאילו הם שורפים ממני את הבגדים. בסוף ההופעה היה הרבה זמן של וואקום. אף אחד לא דיבר וזז, צמאים לעוד. אחרי כמה זמן כולם דיברו עם כולם באיזה הומור פרטי כזה, שפה משותפת. חולקים יחד את הדבר הזה. מחבקים אחד את השני במילים, רועדים מחום רועדים מפחד, קשה להבחין.

באמת מה שנשאר מההופעה עצמה זה אפר. הופעה זה כלום – אלו רטטים באוויר, תזוזות בחדר ובגוף.
אני לא זוכרת מהופעה תמונה ומילה, אלא הבזקים ותחושות של עוצמה. ככה זו הופעה טובה בעיניי – את יודעת בראש שלך מה קרה בדיוק, אבל זה משהו מאוד מופשט, מאוד תחושתי. אני יודעת מה היה הריח, הטעם, המגע, הצליל, האנרגיה. לעומת זאת אני לא זוכרת שום דבר שנוגע למראה במובן היבש, לסדר השירים וכדומה. זה לא מעניין. מה שמעניין זה מה שקורה בדינמיקה, בגוף, והכי חשוב זה איך ההופעה פיסלה בך, מה היא השאירה. הופעה טובה זו הופעה שלא נגמרת ברגע שהיא נגמרת, שהתחושה שהיא השאירה בך ממשיכה איתך הלאה, כלומר היית מחובר בה ואתה תהיה מחובר אליה תמיד.

התחדשות יהודית. זה שם טרחני לתופעה שחייבת להיות לא טרחנית. במקרה שלנו זה ממש לא רק זה.
נתחיל מהאני. להיות בהופעה, ב א מ ת  להיות בהופעה, זה מעשה דתי. לא דתי במובן פגאני, לא דתי במובן אורתודוקסי, לא דתי רפורמי, לא דתי ד’, לא דתי צ’; זה מעשה פשוט דתי, דתי פשוט. זו התחברות למעשה של תשוקה של מישהו אחר, שנוטע בך תשוקה – זו בריאה בלתי פוסקת. קראתי את רוב הסידור, מעולם לא התפללתי מסידור, אני מתפללת נקודה. המילה ‘תפילה’ – מתחילה מהאות ת’ ומסתיימת באות ה’. זה להתחיל מהסוף – הסופיות והנחרצות, ולהגיע כמעט להתחלה – להגיע לחיבור עם השם ולאיחוד הרוחני-גשמי בבריאה. לא ככה זה בהופעה? זו התחדשות.

לצרוך אמנות מקומית זה להפוך את העברית לדבר בעל ערך וקסם, זה למלא את ‘הקליפות הריקות’ של ביאליק[4] ולהפוך אותם למשהו חדש ודינמי. העברית זה נכס ענק, מצע כל כך פורה בגלל הצמצום שלו, והשפה הכי יפה שאני שומעת. היא לא שלי, ובגלל זה היא כל כך נהדרת – העברית היא אינסוף קליפות ריקות שמתמלאות על ידי אנשים שממלאים אותן. היא שפה שייחודית למדינת ישראל, לכן לדבר בשפה ובמקצב של התרבות שלך זה למלא את המקום בו את חיה בסימני דרך, במקומיות, באהובים ואהבות, ולהפוך אותו מזר לבית. “מצאתי את עצמי דועך בין קירות, אטומים, מתקרבים אלי אט-אט, מגדרים, מחשיכים. חוסר נחת. רגליים מתופפות. מערום של דאגות. לוח זמנים, פגישות, שנאה, חברים\אויבים\משפחה\מתפרקת. כסף. קמתי בבת אחת, ללא החלטה, טרקתי דלת, יצאתי לרחוב, מתחום הצל אל תחום השמש, חסר אונים (…) ככל שאתה מתרחק מן הבית אתה מתפרק, מרכיב אחר מרכיב, מתמזער והולך עד שאתה הופך לענק. מתפשט. לאחר כמה שעות הרגליים כואבות, לאחר עוד דקה הן שוכחות, נשארת ממך רק בריזה. נושבת ברחובות, מתבוננת ומתרגשת מן העובדה שעברה אל צדו של הנוף. הרף יקר של אחדות. אני אוהב את תל אביב. (בפעם הבאה שיצאתי מן הבית נכנסתי אל הבית).” גלעד כהנא בספרו “מנוף מצביע אל הים” מצביע אל הנקודה הישראלית. ז ה  להיות שייכת – לא לחיות בתנ”ך, לא באושוויץ, לא באמריקה, לא בחלומות לא ולא ולא. זה כן לעשות התחדשות מקומית. זה לחיות את ההווה ולחיות בהווה.
גם התחדשות נפשית וגם התחדשות מקומית זה להאמין ביופי, בטוב, בהווה, להפוך את החיים שלך להכי  ח י י ם והכי רלוונטיים במישור האישי.

לפי מה שאמרתי המון דברים יכולים להיות תפילה, כל תחומי האמנות בעצם, החיבור לשפה, למקום, ועוד רבים אחרים. אבל מה שהופך את ההופעה, ההתחדשות הנפשית והמקומית, להתחדשות אחרת וגדולה יותר זה הדיאלוג שנוצר. העובדה שזו חוויה חברתית ולא רק פרטית. המון אנשים מאמינים מתכנסים במקום אחד; מאמינים במילים, במוסיקה, ביופי, בהשם, זה לא משנה במה; אלו המון אנשים מאמינים ואוהבים שיוצרים דיאלוג תרבותי על משהו משותף שהם חווים. הדיאלוג התרבותי זה מה שמפרה את אותה תרבות, ושומר עליה פועמת, גדלה, מתרבה, וכמו כן גם נותנת אותו דופק בנשמות שיוצרות אותה. הסיבה היחידה שהאינדי עדיין חי בתל אביב הוא הקהילה שמחבקת אותו. לצרוך תרבות מקומית בצורה דיאלוגית זו אהבה. זה יוצר קשר, אכפתיות, שייכות, ותחושת מלאות מאוד גדולה כלפיי משהו חיצוני ממך. היציאה מכלא קופסאת הבשר הוא מופלא.

המילה ‘התחדשות’ – מתחילה באות ה’ ומסתיימת באות ת’. זה להתחיל כמעט מההתחלה – מהחיבור עם השם והאיחוד הרוחני-גשמי בבריאה, ולהגיע לסוף – לסופיות ולנחרצות. ההתחדשות החיצונית, התחדשות יהודית, זו ההמרה של הרוח למעשה. (אפשר לתפוס אותי בכפות הרגליים להפלה ולומר שהמילה בנויה על משקל ‘התפעלות’, ולכן זה לא תקף אבל זה לגמרי כן בעיניי, זאת משום שאף אחד לא אומר ‘חידוש יהודי’/’חדשנות יהודיות וכד’ אלא הבחירה המונחית הייתה דווקא התחדשות ולא אף אחד מאלו). האיחוד הזה והמלאות ממנו – זה להפוך אותם להכי  ח י י ם והכי רלוונטיים, אבל לא רק בחיים שלך אלא גם בחיים של האנשים שמקיפים אותך. זה להפוך הופעה, תרבות, להחייאה קבוצתית ולא פרטית בלבד, וזה הכי גבוה – זה לעשות שירה. לא במובן הפואטי, אלא במובן הכנסת פעימה וייחוד בדבר, לגרום לו להיות חי.

לבונטין 7, המסך הלבן, תקיעת השופר אחרי ההופעה של The Great Machine, השריפה הקבוצתית בסאל חרדלי – התחדשות יהודית.
האם זה משנה שזה לא שהחומר המתחדש הוא “לא-הלכתי”? זה גורם לאנשים לחיות, לשנות לעשות טוב, לאהוב, לראות יופי, ומה טוב אם לא אלו? האם צריך לצד זה הלכה ודרך-אנוש? בלי ספק. בעיניי אם חומר רוחני או פיסי משכיח מבן אדם את החשיבות של בן-אדמיות אז הוא לא חומר טוב. דברים טובים ומשמעותיים מחזירים קולות בתוכך עוד הרבה זמן אחרי שאת נחשפת אליהם, הם צריכים לחבר את האדם לעצמו, לסובב, לעשיית טוב, למהותיות. אנושיות משתרגת בכל, רק צריך לחשוף אותה וללטש אותה. העניין הוא התפתחות, מפגש, לא לעמוד במקום ולתת לסביבה להיכנס אליך ולעצמך להיכנס אל הסביבה.

אני מאחלת ומייחלת מאוד שהופעות, ותרבות בכלל, משפיעים וגורמים לחשוב אצל עוד אנשים מלבדי.
אחרי הופעה של אביתר בנאי שראיתי בכנס של התחדשות יהודית, החלטתי שבסוף כל הופעה אני מברכת. על החושים, על הסובב, על ההוויה, על תשוקה ועל הבריאה שנרקמה ונרקמת לי מול העיניים ומסביב לראש. בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם עשֶׂה מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית.

[1] ילדונת, יונתן לויטל.

[2] ספר הדאו קטע מספר 11.

[3] השראה, יונה וולך.

[4] גילוי וכיסוי בלשון, ביאליק.

השארת תגובה