פרשת תרומה / תמר ארנון

בפרשתנו מסופר על תהליך בניית המשכן כחלק מהתהליך הכללי של ספר שמות- הפיכת בני ישראל לעם, ממלכת כהנים וגוי קדוש, בני ברית זה עם זה ועם הקב”ה.

הפרשה מתחילה בציווי ה’ את משה לאסוף תרומות מהעם לבניית המשכן; “וידבר ה’ אל משה לאמר: קח דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי: וזאת התרומה אשר תקחו זהב וכסף ונחושת[1]:”

פסוקים אלו מעוררים בנו מספר שאלות:

  1. מדוע משכן ה’ זקוק לתרומות של כסף וזהב מהעם כדי להתקיים? איך תרומה חומרית (ועוד זהב וכסף המזוהות עם דברים שליליים כמו פאר גאוותני או תאוות בצע) משרתת את המטרה של קידוש העם וחיזוק הברית בינו לבין הקב”ה (“ולא תסורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”) במקום שאמור להיות שיא הקדושה, הרוח, האינסופיות, הפרידה מהפיזיות? זה מעלה דיסוננס גם מהבחינה הספרותית וגם המעשית.
  2. הציווי לתרום לבניית המשכן תמוה מבחינה כרונולוגית- פרשת משפטים הקודמת לה מסתיימת בפסוק “ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה[2]“, ולא מתוארת ירידת משה מההר עד פרשת כי תשא: “ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו..[3]” לכאורה נראה שהקב”ה אמר למשה לצוות את העם בעודו נמצא למעלה על ההר. אם כך, מתי משה קיים את ההוראה וציווה את העם בפועל? לא כתוב לנו. או שמא הציווי נעשה אחרי ירידת משה מההר, והוא מופיע לנו כאן כי ‘אין מוקדם ומאוחר בתורה’ ?

רבים לפניי התעסקו בשאלות הללו, וישנה מחלוקת ראשונים מתי אם כן נצטווה משה על עשיית המשכן.
לפי רש”י וספורנו, הציווי על המשכן חייב היה להיאמר לאחר חטא העגל. זה הגיוני מהבחינה הכרונולוגית: “…שהרי בי”ז בתמוז נשברו הלוחות וביום הכיפורים נתרצה הקב”ה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן…”[4]

 ובנוסף, לא יתכן שציווי המשכן מייצג את האוטופיה הרוחנית לקיום ברית מהסיבות שהזכרנו לעיל (ע’ שאלה 1) וכיצד יצווה הקב”ה לעבדו בדרך שאינה הדרך האולטימטיבית?

אם כן, ההיגיון מורה לנו כי ציווי בניית המשכן הוא תיקון לחטא העגל. הרצון הטוב של עם ישראל להרגיש אקטיביים בעבודת ה’ , לעבדו בדרך הפולחנית שהייתה מוכרת להם, הוביל לעבודה זרה. לכן הקב”ה היה מוכרח  לנתב את ההתלהבות החיובית למקומות קדושים וחיוביים. הקב”ה נתן להם דרך מוחשית לעבדו כי הבין שהעבודה הרוחנית לבדה, ללא כל אחיזה פיזית במציאות, איזה מדברת אליהם. אם כן, סדר הפרשיות לא קובע לדעתם את סדר ההתרחשויות הכרונולוגי מכיוון שכאמור, אין מוקדם ומאוחר בתורה.

לעומתם, הרמב”ן מפרש כי ציווי המשכן נאמר לפני חטא העגל והוא עומד בפני עצמו: “והנה משה- אחר שציווה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל כל אשר דיבר ה’ אתו בהר סיני… חזר וציווה והקהילם אליו, כל העדה… יאמר לכולם עניין המשכן אשר נצטווה בו מלכתחילה, קודם שיבור הלוחות, כיוון שנתרצה להם הקב”ה ונתן לו לוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה…[5]

אם כן לפי הרמב”ן, סדר הפרשיות הוא סדר ההתרחשויות הכרונולוגי; תרומה- תצווה- חטא העגל- לוחות שניים והקהלת העם בפרשת ויקהל. הרמב”ן חולק באופן עקרוני  על רש”י בנטייתו להפוך את סדר הפרשיות בדרוש ‘אין מוקדם ומאוחר בתורה’, למשל בויכוחו עם רש”י על פרשת צו: “פרשה זו נאמרה שבעה ימים קודם הקמת המשכן, שאין מוקדם ומאוחר בתורה- לשון רש”י. ולמה נהפוך דברי אלוהים חיים?…”[6] בנוסף, לדעתו לא ייתכן כי מצווה שתתואר בפרוטרוט שכזה תהיה רק מצווה ‘דיעבדית’, והוא מאמין כי יש בה ערך בפני עצמה.

אני מעוניינת אם כן לשאול, מדוע בחרה התורה לשים את תיאור המשכן ותרומת העם לבנייתו לפני חטא העגל ומשבר האמון בין ישראל לבין משה והקב”ה? מה המניע הספרותי של התורה לתת לנו “ספויילר” על עבודת המשכן, בין אם מדובר בכפרה על חטא העגל ובין אם תקדים לציווי משמעותי שייאמר בפועל רק אחריו?
אציע פרשנות אישית: חטא העגל הוא ללא ספק אחת הדרמות הגדולות בקשר של עמ”י עם הקב”ה. הטראגיות שלו בעיניי היא יותר מעצם חטא העבודה הזרה, גם אם התרחש זמן קצרצר לאחר שמיעת הדיבר “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”[7]
הטראגיות שלו נובעת מהרצון הטוב (לעניות דעתי) שהניע את בני ישראל לחטא הזה. זהו חטא שנבע מהתלהבות, מאהבת ה’ ואהבת הברית, מחוסר-סבלנות ילדותית כמעט לקיים את הברית עם אדון עולם. הארוס הזה חיפש פורקן, ויצא בדרמה גדולה בדמות פולחן אלילי גדול-מימדים וגרנדיוזי, שנגמר בשבירת הלוחות ובאסון שיישאר חקוק תמיד בתולדות ברית עמ”י עם הקב”ה.

קל מאד לבקר את עמ”י בתור קוראים בפרשת חטא העגל. איך לא היו מסוגלים לזכור את הדיבר שזה עתה שמעו, לדעת ‘להתאפק’ ולא להוציא את הארוס הזה בדמות צלם מוזהב?
ובכן, התורה לדעתי, רוצה להעביר אותנו חוויה דומה. אמנם אנו בתור קוראים כבר יודעים איך סיפור מעמד הר סיני ‘נגמר’, אבל הלך הרוח הספרותי מצביע על אווירה דומה: זרימה אקסטטית של קדושה- יציאת מצרים בניסים ומופתים,מעמד הר סיני המלווה בקול שופר ורעם, חוקים לכינון חברה אוטופית בפרשת משפטים, ותרומה אין סופית לכינון משכן האלהים – ” כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי” . כל אלה מכניסים אותנו להתלהבות גדולה, להתרוממות רוח, להרגשה כי מדובר בפרשות חשובות, קדושות, וכי בנ”י מעולם לא היו במצב קרוב יותר לאלהים——
ואז חטא העגל. לאדם ההיפותטי שמכיר את התנ”ך רק כבוגר זוהי עלולה להיות סתירה מצלצלת, כמעט טראומתית.
לוחות לבנו נשברים למקרא האסון, הפספוס, הזעם של משה ושל הקב”ה.

ובכך התורה מראה לנו: אותו ארוס ללא מעצורים עלול להיות מסוכן. חוויה אקסטטית, גם כאשר מדובר בחוויה דרך קריאה, סופה לצאת מאיזון ולהתנפץ. אם היתה התורה כותבת את אותו ציווי חשוב ומרומם על משכן האלהים לפרטי פרטיו לאחר חטא העגל, היינו מבינים את אותו ניסיון תיעול הארוס שעליו דיבר רש”י, מעריכים אותו, אבל לא היינו מרגישים את סופו המר של הארוס הבלתי-מרוסן על בשרנו. לא היינו מזדהים באותה מידה עם אבותינו ומפנימים את אותן חוויות רחוקות מימיי התנ”ך, שמחובתנו לקרבן ללבנו.

 

[1] שמות כ”ה, א

[2] שמות כ”ד, י”ח

[3] שמות ל”ב, ט”ו

[4] רש”י, שמות ל”א, י”ח

[5] רמב”ן שמות ל”ה, א

[6] רמב”ן ויקרא ח, א

[7] שמות כ,ד

השארת תגובה