שלומי קשור בחוט אל שלומך / *

והיום מדמה אני שנפשך קשורה בנפשי. ששלומך קשור בחוט אל שלומי.
שאתה כאן לצידי, שיש בי יכולת להרגיש אותך ולחיות אותך, אף על פי שאתה עדיין אינך.
אתה ישן, אך לא כאן לצדי, או שאיני יודעת זאת.
ושני השדים רבים בקרבי, האחד שולח אותי במסע אחריך, ובועט ודורש ורוצה להתאחד עמך כבר. רק רוצה אותך. קדימה, אליך.
והשני מחייך בנחת כאומר-את באמת מוכנה כבר למסע הזה? יש מספיק מקום בתוכך? כבר סיימת להיפגע ולרפא את הפצע בלבך שאת מוכנה כבר לשלב הבא?
השני יושב לו שם בנחת ואומר לי שהגיע זמנה של הציפור לנוח קצת. לראות אם קלו כבר המים. להרגיע איזה נפש מתרוצצת בתוכה.
ואני נעה וזעה, מחליטה כך, ומחליפה באחרת.
ומדי פעם חושבת אני שהיכן אתה, האם גם אתה מחכה לי, האם גם אתה מסוגל להרגיש בקווים הזעירים והדקים כלכך של של דרכי אליך?
האם אתה מבין שיש בי קושי להתקרב כרגע, וכשאסיים לפחד אגיע?
אני מבטיחה שאגיע, תבטיח לי שגם אתה.
אבל כרגע אני קצת בורחת, קצת קשה לי לבוא אליך. זקוקה לקצת מים בכדי לפתוח את שערי הלב, להמיסם אט אט, לפותחם בעדינות.
רבים ממך כבר באו, וניסו לפרוץ אותם בכוח, ניסו לפתוח דרך הידיות, ולא הבינו שהידיות הללו הן סתם ליופי, כי כל דלת זקוקה לידית.
לא הבחינו שזוהי דלת שנפתחת בדרכים אחרות.
שנפתחות בשירה עדינה, במים, בדיבור של דמדומים, בשקיעת השמש. שיפה כל כך ללב עצוב. ועזוב.
אז חכה לי, רגע קט. אני רוצה לבוא הביתה, אני רוצה לשוב.
אני עסוקה בלשחרר את ידי מהידיות מבפנים, הידיים הללו שמחזיקות את השערים חזק חזק מבפנים כדי לא להפתח.
חכה לי, אל תתייאש.
אני כאן, קשורה אליך באותם מיתרים דקיקים שחיברו ביננו פעם.
עוד אצעד אליך בשמלה צחורה לקול צלילים קדושים, עוד אצעד אליך ואשובה.
“שובי אלי, את בת אהובה, שובי אלי-ואני אשובה…”
(יעלה, שיר השירים)